פאק.
אני כותבת את זה כשבתוכי סערת רגשות עצומה, קשה לי להסביר אפילו את הרגשות העולים בי כעת.
זה היה יום שלישי לפני שבועיים, הלכתי לשבת עם חברים בעוד פאב שכונתי באזור שלנו, אולי הטעות הגדולה של הזמן האחרון.
זה התחיל כמו כל ערב רגיל, מטיילים בין פאב לפאב, פוגשים חברים שלא פגשת המון זמן, נתקלים באנשים שהתגעגעת אליהם (העיר הזאת פאקינג קטנה)
פתאום ראיתי אותו, הילד עם העיניים הכחולות האלו שהפנטו אותי בפעם הקודמת. זה היה כבר לפני הרבה זמן, העיניים אלו שמשכו אותי אליו וכמובן שכשהוא התחיל איתי נעניתי לו ונתתי לו את המספר שלי אחרי קצת סמול טוק.
מאז שכחתי ממנו, לא התעמקתי בזה שהוא לא התקשר, לא היו לי ציפיות ולכן גם לא אכזבות.
לפני יום גיליתי שהאדם האחרון שהייתי איתו בקשר שאשכרה היה צריך להתפתח למשהו רציני לא רק שאכזב אותי ופגע בי, גם היה בו זמנית עם עוד מישהי.
שבורה, מרוסקת, עוד יום בפאב, עוד לראות חברים ולהראות שהכל טוב, זה לא שהם לא חברים טובים, זה לא שהם לא שמעו את הסיפור.. אבל מה כבר יש לעשות חוץ מלנשוך שפתיים ולנסות לעבור הלאה כאילו כלום לא קרה? אנחנו דור כזה.. דור של הכחשות, מעדיפים להיות תקועים בסמארטפונים במקום להתמודד עם הרגשות, עם הלבד, עם הכואב.
אז הוא בא, הילד עם העיניים הכחולות, אם בכלל ניתן לקרוא לו ילד- בן 23 ואני 18, נורה אדומה ראשונה נדלקת.
אני שתויה, ולא שתיתי כל כך הרבה, פשוט שיכרון שמהול בעייפות מצטברת ואיזה שהיא אכזבה.. אולי בי הדבר הדפוק? כנראה.
מדברים, מסתבר שהוא האח הגדול של ידיד רחוק שלי- נורה אדומה שנייה נדלקת.. מחליטה להתעלם.
הוא מתקשר אליי כשהוא יוצא מהפאב.. תבואי, האלכוהול מציית- מה לאן?
בואי אליי הביתה, נשב נראה סרט.
אני, שתמיד מקפידה להיות הילדה שלא עושה שטויות, שהכי שטות שהיא עשתה זה נשיקה ואולי קצת מזמוזים מסכימה. הרי מה כבר יקרה?
אני עדיין לא מאמינה שעשיתי את זה, הסיבה בעיני היא פשוט חיפוש אהבה, חיפוש אישור לעצמי, כמו כולם בעצם.
בגד יורד, ועוד אחד, ועוד אחד.. לא בלי התנגדות מסויימת ממני, אבל זה קורה.. מבקשת שנאט, אומרת שזה לא אני, שאני לא כזאת
המשפט הכי קלישאתי בספר, אבל גבי הוא פאקינג נכון.
אז הגענו למצב שהיינו עירומים בו.. לסקס לגמרי ליטרלי לא הגענו, כאב לי וגם לא רציתי, למרות שאני חושבת שאם לא היה לי כואב לא היה לי את הכח להגיד די, לא.
הוא אומר שהוא מתבאס, שאני לא בעניין, שנראה שאני לא רוצה, אני מפנה אליו את הגב ולא יודעת מה להגיד.. אומרת שזה לא מתאים לי..
בוקר.. ההורים שלו מתעוררים, אני מתביישת ומתלבשת מהר, קח אותי הביתה. נוסעים.. הוא גר בעיר לידי, כל הנסיעה שקט, הוראות הכוונה.
לא יודעת איך להפרד ממנו לשלום, רוכנת לנשיקה אחרונה, ניתנת מן נשיקה מהוססת, רפה.
אני מתביישת בעצמי, לא סיפרתי את זה לאף אחד, אני כועסת על עצמי ומפוחדת.
מרגישה בושה בעצמי ומתביישת לספר לחברות, הן לא ישפטו אותי (לפחות לא כולן) אבל אני פשוט מתביישת בעצמי ולא רוצה שהן ידעו שעשיתי את זה.
ועכשיו, מה עכשיו? כלום, לא ציפיתי גם שייצור קשר.
אני מרגישה טמאה, דוחה מגעילה, פאק מה עשיתי?
והכי נורא.. קשה לי התנתק שהיינו כל כך קרובים לחדירה.. עירומים שנינו.. ואני מחכה שיגיע המחזור שלי.. ומה אם הוא לא יבוא? זה אמור להגיע בימים הקרובים.. אף פעם לא באמת עקבתי כי אני פשוט לא דאגתי.. ידעתי שמרוח הקודש לא אכנס להריון...
אפילו להגיד את המילה הזאת קשה לי, הריון.
אני רק יודעת שאם0 אני לא אקבל מחזור בקרוב אני צריכה לאזור את האומץ של חיי וללכת לקנות בדיקה.
אני לא יודעת מה אני אעשה, אני רק מתפללת שאני לא אגיע למצב הזה, וברור לי שאם חלילה וחס הדבר יקרה אין אופציה אחרת חוץ מהפלה. ולבד, בחשאי, לא צריכה שההורים יחשבו עליי דברים, אולי חברה אחת שאני קח איתי.. אבל עכשיו כל החברות הטובות כבר התגייסו ורחוקות ממני אלפי שנות אור.
אמאל'ה, אם יש שם אלוהים בבקשה, בבקשה, בבקשה תעשה שאני לא, אני מתחננת לדמם במשך חמשת הימים האלו. ותעשה שיכאב ושאני אסבול, אולי אפילו מגיע לי.
כל כיפור רק חשבתי על זה, מה אני אעשה.
כותבת פה כדי לפרוק ואשכרה להעביר את זה לאנשהו, קשה לי מנשוא, הלוואי שלא הייתי נואשת כל כך לחפש תשומת לב, לחפש אישור, זאת הסיבה לכל זה.
אישור שאת מספיק טובה, מעניינת, יפה.. אישור שכל כך חסר לי.
כל כך צריכה את האדם הנכון הזה, האדם הטוב שלא ינסה לנצל אותי. ועד שזה קרה, ואשכרה התחלתי לסמוך על מישהו באמת, ולחשוב שזה הולך לכיוון רציני, הוא ריסק לי את הלב ובדיעבד גם בגד בי תוך כדי.. אולי הגילוי הזה זה מ שגרם לכל ההתנהגות הזאת, כנראה שזה באמת המקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
