I know I'm nothing

זה מתחיל בדרך שלכם, שפעם השיחה הייתה נורמלית

ועכשיו היא כבר נורא מאולצת והוא לא יכול להוריד מימך את הידיים בדרך

שהוא כבר לא מחייך אליך ולא צוחק מדברים שאת אומרת

זה ממשיך בכמה מהר הוא מתחיל להפשיט אותך,

שפעם הוא פשוט היה מדבר איתך ופשוט נמצא איתך,

ורק בגלל המתח הוא היה מעיז לנסות לנשק אותך, ופעם הוא גם היה מספק רק בזה

אם היית עוצרת אותו

ועכשיו הוא כבר לא מחכה, זה הכוונה שלו מלכתחילה

וכל 'בזבוז זמן' לפניי זה רק מתוך נימוס

הנשיקה לא באמת חשובה לו וזה רק הדרך שלו להשכיב אותך על המיטה

ולהתחיל להפשיט אותך, ואת לא מבינה איך הקטע שאת אוהבת כלכך עובר כלכך מהר

אחר כך זה כבר במעשה עצמו

הוא כבר לא מנשק אותך, הוא כבר לא חושב עלייך

וכמה שזה לא הגיוני, הוא כבר לא מתייחס אליך

הוא כבר לא מקדיש לך מעשים ונסיונות

הוא הרבה יותר מרוכז בכמה מהר אפשר לגמור את העיניין בשבילו

ואת כבר לא באמת מרגישה שאת באמת נמצאת שם, איתו

וזה נגמר באחרי, שבמקום לשכב איתך במיטה

או פשוט לשבת איתך בחדר ולספר לך סיפורים על כל מיני שטויות

ולהעביר איתך הזמן הקצר שנשאר עד הזריחה

הוא ישר קם מימך ומתחיל להתלבש

נורא במהירות ובריכוז ונותן לך הרגשה ברורה שאת אמורה לעשות כמוהו

כי הזמן שלך נגמר והגיע הזמן שלך לעוף

אחרי שאתם לבושים כבר הוא ישר קם לדלת וזורק לך מבט

לוודא שאת באה אחריו.

והדרך הבייתה, כמה שהיא קצרה, ככה היא נוראית

את מרגישה שזה אפילו יותר מאולץ מקודם,

שהוא בלב שלם פשוט לא רוצה להיות שם

שהוא מנסה לשמור מימך מרחק, לא פיזי, מרחק והתנתקות מוחלטת מימך

ו'בורח' שאת שואלת שאלות גם אם הכי בלי חשיבות בעולם

אבל אז הוא אומר לך דברים שמרגיעים איתך,

שמבטלים את ההרגשה הזאת שיש לך, של צלחת חד-פעמית משומשת

אבל אחרכך, שאת חושבת על זה בדיעבד את מבינה שהוא לא באמת התכוון לזה

והמעשים משקפים את האמת הרבה יותר מהדברים שהוא אמר לך

ואת מבינה שהגעת לרגע הזה שזה כבר נהיה מקולקל

את יודעת שעכשיו כבר לא משנה מה תעשי, תגידי, תחשבי

כמה תנסי להתרחק ולתת כתף קרה, זה כבר לא ישנה

המצב שלך אצלו כבר מקובע ואי אפשר להפוך את זה, אי אפשר להחזור אחורה

ואת כבר יודעת שזה מאוחר מידי בשבילך, כי את ממשיכה לחבר אותו לזכרונות, 

לדברים שהוא אמר, לאיך שהוא עשה דברים לפני התפנית הזאת

אז כשהוא עושה משהו דומה את נזרקת בחזרה לאותם הזכרונות

אבל זה בטעות, זה כבר לא יחזור, זה אבוד לך

ואת בחיים לא תביני את זה..אפילו שאת כותבת את זה שזה יהיה לך מול הפרצוף