משום מה החלטתי לחפש את הבלוג הישן שלי.

אני עדיין זוכרת את המספר שלו. 19933.

לא זוכרת את השם משתמש או איזה מייל השתמשתי בו.

בכל מקרה זה לא משנה, הוא כבר לא קיים.

אבל כן מצאתי את זה.

זה היה הבלוג האנונימי שלי, שבו כתבתי את כל המחשבות הכי "אפלות" שלי.

חמוד, למצוא דבר כזה 8 שנים אחרי הפעם האחרונה שכתבתי בו. 10 שנים מאז שהתחלתי לכתוב בו.

זה אומר שאני באמת מתחילה להתבגר אם אני לא מובכת מהדברים שכתבתי שם. זה אפילו קצת מצחיק, חלק מהדברים אני עדיין מזדהה איתם ועדיין תקפים גם היום.

אז השתעשעתי ברעיון של לכתוב פה שוב.

בכלל הורג אותי שישראבלוג עדיין קיים, מעניין אם אנשים עדיין מסתכלים פה בבלוגים אקראיים...

לא שזה משנה. הרי אף אחד לא יקרא את זה גם ככה, אולי זה אחד הדברים שמושכים אותי ללכתוב פה.

אני חושבת שלמרות הכל גדלתי להיות בחורה די נורמטיבית.

אמנם יש לי שיער ורוד כרגע וחבריי אומרים לא מעט שאני צריכה אשפוז, אבל בסך הכל אני בסדר.

מרוצה כרגע מכל ההחלטות שעשיתי בחיים, ולמקום שהגעתי אליו.

אז כן, היו קצת באמפים בדרך. אני מניחה שמאז שהפסקתי לכתוב פה עברו עליי השנים הקשות בחיי.

התמודדויות קשות מאוד שהילדה שכתבה את הקטעי מרמור הבכיניים האלה בחיים לא ידעה שהולכים לעבור עליה.

אוי התמימות..

חשבתי שידעתי מה זה שברון לב, או אהבה for that matter...

אבל תאכלס החיים הם לא ככה. זה לא שחור לבן. זה לא או שאת עצובה או שאת שמחה. או שאת מאושרת או שאת אומללה.

הקושי פה זה האפור.

הבלבול התמידי שבו אתה לא בטוח לגמרי אם טוב לך או לא.

המקום הזה שבו את בסך הכל בסדר, ואת לומדת ומרוכזת. רואה טלויזיה, יושבת עם חברים, והכל תאכלס בסדר.

הכל בסדר עד שפתאום יש טריגר ממש הזוי שגורם לך להתפרק לחלקיקים וחמש דקות אחרי שאת עושה לאמא שלך סצנה בטלפון את לא כל כך מבינה מה קרה שם. חוסר יציבות נפשית. זה קצת כמו להיות במחזור כל הזמן...

כל מיני כאלה "אני בוכה. אני לא יודעת למה. זה פשוט קורה."

אבל אני מניחה שזה צפוי ואפילו הגיוני אחרי הדברים שעברתי השנה. אף פעם לא חשבתי שאני אקח את זה כל כך קשה.

ועכשיו הבדידות.

שנה מאז שנפרדנו ועדיין אני חושבת עליו. קצת טיפשי.

בעיקר כי אני די בטוחה שאהבת חיי הוא לא היה.

אחרת כנראה שלא הייתי נפרדת ממנו כדי לטייל בלעדיו... אולי

אז בעצם מה השתנה מאז שכתבתי פה פעם אחרונה?

אז כביכול התבגרתי. סיימתי תיכון, סיימתי צבא, עשיתי פסיכומטרי, עבדתי שנה וחצי בהייטק, טיילתי 7 חודשים, התחלתי ללמוד. היתה לי מערכת יחסים של 8 חודשים, עוד אחת של שנה וחצי. יכול להיות שאפילו ידעתי אהבה לזמן מסוים.

עברתי המון חוויות ממש אדירות וממש ממש לא אדירות.

אבל אני עדיין אותה ילדה בת 14 שממורמרת על זה שאין לה מי לאהוב.

I guess some things never change.