אז הנה פוסט כדי לעודד את כול התלמידים שהיה להם יום קצת קשה היום ^^
טוב אז- המגיבות הראשונה והחמישית, תודה, הפרק מוקדש לשתיכן J
והנה הלינקוקים הענקיים שהבטחתי (זה נשמע מצחיק ^^ לינקוקים XD) :
צליל כותבת הסיפורים
anna meow|marmite avenge
אני לא לגמרי בטוחה שהצלחתי ללנקק (XD) אז אם לא הצלחתי, אני אוסיף קישור בצד השם.
וקרדיט להדר(!!!!!) שהאיצה בי להעלות את הפרק :)
פרק 27
"טוני?" ויקו קרא אל אחיו.
טוני עמד בחדר העבודה שלו בווילה, עומד בפניו אל הגנים ההרוסים, ידיו משולבות מאחורי גבו, פניו פונים אל הצמחייה הרמוסה, אך עיניו לא ראו דבר.
"ויקו, אני החמצתי אותם בשעה. אבל זה מספיק זמן כדי להתרחק מכאן. מארק חושב שייקח לו עוד הרבה זמן כדי למצוא אותם. הוא אומר שהם ימותו הרבה לפני כן."
ויקו מצמץ "לא חשבתי שאני אי פעם אשמע אותך מיואש. תמיד היית כול כך קל דעת."
טוני פלט צחוק קצר ומריר. "קל דעת?"
"ועכשיו אתה נשמע כאילו אתה נשרף מבפנים החוצה."
"איזה דימויים, רואים שירשת את הכישרון של אימא למילים."
"אני חושב שאתה כואב כל כך כי סוף- סוף מצאת משהו שאתה מפחד לאבד." אמר ויקו לבסוף.
טוני נע ממקומו הסתובב ופנה אל אחיו.
"ובמה זה עוזר לי? אני פשוט משתגע מרוב דאגה, אני מרגיש פחד מקפיא עצמות. מארק חישב את הסיכויים והוא אומר שהמצב נראה פשוט עגום."
"אז אתה עומד לצאת למשימת התאבדות, לא ממש לנסות אפילו?"
"אתה לא מבין, ויקו. inferno*, אני מקווה שגם לא תבין לעולם. המראה של קרו מתה רודף אותי בכול רגע. אני יודע שהיא חיה ונמצאת איפשהו בארץ המזורגגת הזאת, אבל אין לי מושג איפה! ועד שאני אגלה היא תמות. אני נקרע מבפנים, אני רוצה לרוץ, להיות שם איתה, אני מת להילחם בשבילה, אבל קשה לעשות את זה כשאני לא יודע איפה היא." טוני הנמיך את ראשו.
"אז מה, אתה פשוט תחכה שמארק ימצא אותה, ואז תלך לשם כדי לנקום?! כמו שאמרתי, משימת התאבדות!" ויקו קרא בכעס.
טוני נראה אדיש.
"אולי... אולי תיתן לאחד האנשים שלי למצוא אותם?"
טוני מיד הרים את מבטו "אני סומך על מארק."
"אני יודע, אבל הוא לא האקר, הוא לוחם. אתה מוכן לתת להאקר שלי סיכוי?"
"תעשה מה שאתה רוצה." האדישות חזרה אל פניו של טוני.
ויקו רצה לנער אותו, להכניס למוחו טיפת חוכמה, אך ידע שדבר לא יעזור. פניו ריקים, מה שאומר שמחשבותיו סוערות.
ויקו יצא מהחדר וחייך לעצמו. האקר שלי ימצאו אותם תוך שעה, אולי שעתיים.
הוא הלך לחלק אחר של הבית, שבו אנשיו כבר החלו מקימים בסיס, והניד בראשו אל עבר האקר, שמיד החל לעבוד.
ויקו החל עובר ביניהם, מברך לשלום את אלו שרק הגיעו, מודה לכולם על כך שהצטרפו אליו.
טוני החליט שאין טעם בעמידה במשרד ויצא, פונה לעבר המדרגות אך ממשיך במסדרון כששמע רחש של שיחות. הוא הציץ לחדר שבסוף המסדרון וראה בתוך החדר עשרות אנשים, חלקים יושבים ליד השולחן במרכז החדר ואוכלים, אחדים מתגודדים סביב המחשב הנייד שניצב בחדר, ואחרים יושבים על הספות, הכיסאות, ואפילו על הרצפה. הוא חייך לעצמו. ויקו...
הוא הסתובב והתקרב שוב אל המדרגות, עולה מדרגה, מדרגה בעייפות.
הוא מנסה לגרום לי להאמין, שנוכל להציל אותה. אני רוצה להאמין, אבל אני אשתגע. אני אאבד את שפיות דעתי אם נגיע לשם, וכל מה שאני אמצא זה את הגוף שלה, חסר חיים.
הוא הגיע למדרגה האחרונה, ופנה ישירות אל החדר שלה.
הוא פתח את הדלת והביט פנימה. המשרתים הגיעו לחדר וניקו מעט, אבל הם לא הצליחו למחות את כתם הדם שנמרח על הקיר.
טוני הלך אל הקיר והתכופף מעט, עיניו נמלאו בעצבות, וקצה אצבעותיו נגעו קלות בקיר הצבוע.
אחרי כמה שניות הוא התרומם והלך אל המיטה.
הוא התיישב והסיט את השמיכות בתנועה איטית. הוא נשכב על המיטה, מניח את ראשו על הכר ושאף את הריח הצח, ריח שערה של קרו.
הוא נאנח, כל כך עייף.
עיניו החלו ממצמצות ונעצמות לאיטן, ולבסוף, הוא נרדם.
הוא הרגיש יד מלטפת אותו בשנתו.
טוני הביט בה, היא ישבה לצידו וחייכה אליו.
"קרו.." הוא הרגיש הקלה.
לפתע היד נעשתה יותר קשוחה, היא ניערה אותו, ודמותה של קרו נמחתה ממול עיניו.
במקומה, הוא ראה את ויקו, חיוך על פניו.
"אני לא קרו, אבל מצאנו אותה טוני, מצאנו את קרו!"
טוני מיד התיישב, מתוח. קרו לא פה, היא אצל ורה בלה.
"איפה היא?"
"בוא אני אראה לך." ויקו קם מהמיטה ורץ דרך הדלת, טוני אחריו.
הם נכנסו לחדר עם המחשב, אלא שעכשיו הוא היה ריק.
"אומנם זה לקח שעתיים, אבל האקר שלי מצא אותה." ויקו הצביע על המפה במחשב.
טוני הרגיש איך הביטחון והתקווה שלו חוזרים אליו.
הוא פנה אל ויקו. "תודה."
"עכשיו תבטיח לי שלא תוותר עליה." ויקו התרה בו.
טוני הניח את ידו על ליבו "** lo voglio"
וזה הספיק לויקו, הוא ידע כי אחיו יעמוד בדבריו.
"מתי אתה חושב שה"צבא" שלך יהיה מוכן ליציאה?" טוני שאל עם עיקול קל של שפתו.
ויקו חייך לעצמו. "לפני חמש דקות, אני מניח."
"אז אני מניח שאין עוד הרבה מה לעשות, רק לקרוא למארק, לחמש את עצמנו ולצאת." טוני נשם נשימה עמוקה, וקרא "מארק!"
הוא נכנס מיד לחדר.
"מתחמשים ויוצאים. ויקו מצא אותם."
מארק הנהן.
החדר היה חשוך וקטן.
קרו מצמצה, וניסתה לנקות את עיניה עם ידיה, היא שמעה קרקוש שלשלאות, ואז הבינה שהיא קשורה, גבה צמוד לקיר החלק והקר מאחוריה.
אחרי מספר דקות עיניה התרגלו לחושך, והיא יכלה לראות חדר מרובע קטן, מעין מחסן קטן.
על הקיר שלידה נשענו מספר מטאטאים, מגבים, הדלת שהייתה מולה הייתה סגורה, וככל הנראה נעולה.
היא ניסתה להניע שוב את ידיה, שהיו מתוחות משני צידיה, והרגישה כאב חד.
היא ישבה על הרצפה, רגליה משוחררות.
אני חייבת לנסות.
קרו הצמידה את רגליה זו לזו, וקירבה אותן אל גופה, דוחפת את עצמה במעלה הקיר, ומרגישה איך השלשלאות נרפות, והכאב נחלש.
היא בחנה את סביבתה, מנסה למצוא משהו שיעזור לפתוח את האזיקים.על קופסא לידה היא ראתה סיכת שיער.
היא נשכה את שפתה והחלה מקרבת את ידה אל הקופסא.
השלשלאות קצרות מידי. היא החליטה לפעול בצורה אחרת.
קרו הרימה את רגלה בזהירות, ועם אצבעות רגלה ניסתה לתפוס את הסיכה.
היו כיווצה את אצבעותיה, אוחזת בכוח במפתח לשחרורה, וקירבה את רגלה בחזרה.
עכשיו מה? איך אני אמורה להעביר את זה מהרגל אל היד?
היא אחזה את הסיכה בין הבוהן לאצבע ברגלה, ונעה לשמאל, מרימה את רגלה הימנית למעלה, מרגישה כאב קל בצלעותיה, גבה נצמד לקיר, כשגופה נצמד אליו.
קרו נשכה את שפתה והרימה את רגלה עוד, רק עוד סנטימטרים ספורים ואני אוכל... להשתחרר. קדימה! רגלה התרוממה למרחק הסנטימטרים הספורים שהיו בין כף רגלה וידה.
יש! ידה לקחה את הסיכה וקרו הורידה את רגלה בחזרה לרצפה.
היא סובבה את כף ידה כדי שתפנה אל המנעול והכניסה את הסיכה לחור, אחרי מספר שניות הנעול השמיע קול ונפתח. אני צריכה לזכור להודות לג'ורג' על ההכשרה המצוינת שלו . קרו פנתה לשחרר את ידה האחרת, ואחרי ששתי ידיה היו חופשיות הא שפשפה אותן, מרגישה כאב בגלל התנוחה בה ישבה בשעות הקודמות לכך.
מה עכשיו? היא נאנחה והביטה סביבה. אני צריכה לצאת מכאן. היא הביטה מטה אל רגליה החשופות ובחנה שוב את החפצים סביבה. כשלא מצאה נעליים נכנעה, והתקרבה אל הדלת.
קרו נשמה נשימה עמוקה ואחזה בידית, מהססת. מה עומד לחכות לי בחוץ?
היא הטתה באיטיות את הידית, פותחת אותה ומציצה מחוץ לחדר.
קרו פתחה את הדלת לגמרי ויצאה החוצה.
*לעזאזל- inferno
**אני מבטיח- lo voglio
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: