לקראת החג, בגלל שלא יהיה לי הרבה זמן\ כוח להעלות פרק, החלטתי להעלות היום...
אני מזהירה- אני לא בטוחה שעשיתי בדיקת איות לקטע... פשוט אין לי כוח..
אני קצת (מאוד) חולה, ועייפה.
אוה- אנא שימו לב לאזהרות.... הפעם אני לא רוצה שאנשים שלא מסוגלים להתמודד יקראו את זה ><"
הנה הפרק...^^"
אני מזהירה, חלק מהתיאורים בפרק הזה יכולים לעורר בחילה, ואני מעדיפה להזהיר מראש אנשים בעלי קיבה רגישה. מצטערת, אבל החלקים הללו דרושים, איני יכולה לוותר עליהם. אני מצטערת מראש אם אני אגרום לחלק מכם בחילה.
פרק 30
בעודה עומדת שם, עם גבה אל המחילה שממנה יצאה, היא הרגישה איך ליבה עומד להתפוצץ, כשמולה עמדה האישה ממנה כול כך פחדה.
אחרי כל מה שעברה, קרו התפלאה שהיא עוד מסוגלת לעמוד על רגליה מול הפוביה הבאה שלה.
למה כול הדברים הרעים באים בצרורות? מה עשיתי שזה מגיע לי?!
"איסבלה אוביידו."
"קרוליין ג'ונסון." חיוך קר נסוך על הפנים הקרות והאכזריות. היו לה שפתיים דקות, עיניים כחולות קפואות, אף קטן וסולד. שיערה שחור, מלא בקצוות לבנות של זקנה. כיסא הגלגלים עליו ישבה נצץ באור החזק.
"אז את עמדת מאחורי כול זה?" היא שאלה ברעד.
איסבלה לא ענתה ורק חייכה את חיוכה הקר.
"אז אני מניחה שלא מתת בשריפה."
עווית של כעס עברה על פניה של איסבלה. "הניסיון של אבא שלך להרוג אותי לא עבד. נמלטתי דרך אחד החלונות."
"אבא שלי לא התחיל את השריפה, את התחלת אותה."
"למה את מאשימה את מי שמחזיקה בך? את רוצה למות?"
קרו צחקה, מנסה להעלים את הרעד מגופה ומקולה. "כאילו שתתני לי ללכת. אני מעדיפה להתעמת איתך ולא למות בכאב שקט. חוץ מזה, מה את רוצה ממני? לא גרמת לי מספיק סבל?"
" בגלל השריפה אתם ברחתם, אבא שלך התחתן עם המשרתת שילדה אותך, ואני נשארתי מאחור, בכיסא גלגלים!"
"כן, אני באמת צריכה להודות לאש ההיא ששחררה אותי!" קרו אמרה, מתמלאת כוחות למשמע הכאב שממנו סבלה איסבלה, שהיווה כמו נקמה לכאב שגרמה לה בתור ילדה.
"היא אומנם שיחררה אותך, אבל היא כבלה אותי לכיסא הגלגלים הזה!" הטונים של קולה התחילו לעלות, וקרו התענגה על העובדה שהיא הפכה את המענה למעונה.
קרו לא ידעה מה לעשות חוץ מלחייך לשמע המשפט הכואב.
החיוך הרגיז את איסבלה רק יותר והיא צעקה על המשרתים שלה שהיו בחדר.
מישהו התקרב אליה, והיא הביטה לעיניים כחולות, זהות לאלו של איסבלה.
"אני מבין מה טוני מוצא בך." הוא אמר בחיוך.
"טוני? אתה מכיר את טוני?"
הוא לא ענה ורק התקרב ואחז בזרועותיה החלשות, "עזוב אותי!" היא קראה.
איסבלה חייכה למשמע הכעס בקולה.
"מה זה, איסבלה? יש לך בן? הוא נראה יותר גדול ממני, מה שאומר ש... למה עינית אותי כשהייתי ילדה?" קרו צעקה וכשהגבר לצידה כפת אותה אל מה שנראה כמו שולחן ניתוחים. האזיקים שהחזיקו את ידיה היו מלאים במסמרים.
"ככה את לא תזוזי. אלא אם כן את מעדיפה לאבד את הידיים." הגבר גיחך והתרחק.
איסבלה התקרבה אליה והביטה בפניה בקור. "תמיד היית חוצפנית, אבל אני זוכרת שבתור ילדה היית קצת יותר צייתנית. אני אחזיר אותך לדרך בה היית. ילדה טיפשה. עדיין לא למדת, אפילו אחרי כול הזמן הזה, חזרתי כדי להעניש אותך."
קרו הרגישה איך כול הביטחון שלה מתמוסס, בעוד המילים מעברה חזרו לרדוף אותה.
"את אף פעם לא תברחי ממני."
"למה? מה את רוצה ממני? מה עשיתי לך?" קרו ענתה בקול חנוק.
"אוה, אני אספר לך בדיוק מה עשית, מה את ומשפחתך עשית למשפחתי."
"אבל... לא עשיתי לך כלום!"
"אוה תשתקי." היא סימנה לגבר, והוא כפת את פיה של קרו בחתיכת בד מלוכלכת.
"הגיע הזמן שבו משפחתי תקבל את נקמתה."
מטורפת.קרו הביטה בה בעיניים מפוחדות. אז את לא מתה אחרי הכול. אין לי מה לעשות. הפעם אין לי לאן לברוח. אין מי שיציל אותי. כמו הפעם הקודמת. המרתף. העינוי. הפעם היא תישאר מדממת על הקרקע. כמו אז. זה בדיוק כמו אז, כשהיא תפסה אותי מנסה לברוח.
טוני עמד והביט בקרו הכפותה, כשכריסטופר עומד לצידה, וורה בלה יושבת בכסא גלגלים בצד השני של החדר. קרו הייתה חיה. היא נראתה נורא, אבל עדיין נושמת, עדיין חיה, טוני נשם בהקלה.
הוא בחן אותה, בחיפוש אחרי פציעות. שמלת הפיג'מה הלבנה כבר לא נראתה לבנה כול כך, מוכתמת כולה באבק ודם. דם זלג מידיה הכפותות, היה פצע עם דם יבש בראשה, וכפות רגליה דיממו גם הן.
אבל היא חיה. זה כול מה שחשוב.
טוני בחן את האווירה שלמטה, הוא הרגיש גלים של מתח, כעס ושנאה. הוא לא היה בטוח מה הגיע ממי, אז הוא סימן לאנשים לא לזוז, והאזין לשיחה.
"את רואה? קרוליין? את כפותה ואצלי, לא הצלחת לברוח ממני אחרי הכול."
הוא ידע כמה זה כואב לקרו, כמה היא בטח מפחדת. הוא שאף שאיפה עמוקה דרך הפה והחזיק את האוויר בפנים. הוא חשב על כול הדרכים האפשריות להרוג את ורה בלה.
"לפני שאני אספר לך על הסיבה שבגללה הכול התחיל, אני רוצה להתענג קצת על העבר שלנו ביחד." היא הביטה בקרו, במבט מתגרה, והחלה מתקרבת אליה.
ורה בלה הייתה ליד ראשה של קרו, וטוני הבחין בדמעות של פחד זולגות מעיניה.
אפשר באמצעות אקדח, חשב, אבל זה קל מידי.
ורה בלה העבירה את ידה על לחייה של קרו, מוחה באצבעה את אחת הדמעות, ואז מרימה את אצבעה לאור, בוחנת אותה, ואז מחייכת.
"בדיוק כמו אז. את זוכרת? השולחן, האור, האזיקים האלו. כואבים נכון? הזיכרונות. קיוויתי שתישארי ערה במיטה תחשבי עליי, תחשבי על הסוד הקטן שלנו."
טביעה, חשב טוני. לאט. בביוב.
אני יודעת שאם הגעת לכאן, עברת את המסלול שהכנתי, כולו בשבילך. אני מכירה אותך, אפילו אחרי כול הזמן הזה, אני יודעת מה תעשי ומתי. ידעתי שאת תעברי במחילה הצרה ההיא." ורה בלה הצביע לעבר חור פצפון קטן בקיר. "פחדת? אני מקווה שכאבת מרוב פחד. אני מקווה שהתמוטטת באמצע הדרך מרוב פחד." ורה בלה חייכה חיוך קר, מתענגת על הדמעות שהמשיכו לזרום על לחייה של קרו.
לא- סכין חלוד. חתך עד המעיים. טוני שמע על אנשים שנאלצו לחיות במשך יומיים ולהרגיש את הקרביים שלהם נאכלים על ידי זיהום.
"והתמונה, אמרו לך שהסקרנות הרגה את החתול, לא? אבל ידעתי שתהפכי את התמונה בכול מקרה. כמה בטח נבהלת כשראית אותי, מביטה בך בחזרה." בשלב זה, ורה בלה צחקה, וקרו ניסתה לנוע, עיניה מצומצמות בכאב שנגרם מהאזיקים הממוסמרים.
"אוה לא, קטנה שלי, עוד לא סיימתי לבדר את עצמי. תאמיני לי שאני נהנית, אחרי כול הזמן הזה, אני עדיין נהנית כמו בפעם האחרונה שנפגשנו. את זוכרת? קרוליין? את המרתף, והדם, והרצפה הקשה. תמיד רציתי לשאול אותך- איך זה להרגיש את החיים בורחים ממך?"
אולי, הרהר טוני, אני אעשה לורה בלה את כול הדברים האלו. פעמיים. זאת תהייה נקמה מספקת.
"ומה חשבת על התמונות? מזכיר לך את מסלול העינויים שלנו?" כשעיניה של קרו נפקחו בפחד.
"ידעתי שכן. אני מניחה שזה שיגע אותך במשך השנים. השאלה הזאת. למה?"
גבותיה של קרו כווצו.
טוני התעורר מהרהוריו. קדימה, זקנה בלה, ספרי לנו, מה הסיבה שבגללה את כול כך שונאת את קרו. ספרי לי כדי שאני אוכל להחליט על הנקמה הטובה ביותר בשבילך.
"ראית את האחוזה הישנה והרוסה ההיא? למה אני שואלת, לא רק ראית אותה, היית בתוכה."
ורה בלה התיישרה במושבה, והבעת פניה חזרה להיות קרה וקשה.
"זה האחוזה של המשפחה שלי. המשפחה שלך הרסה אותה. המשפחה שלי הייתה אחת המשפחות העשירות בסביבה, אבל כול הקודמים לי התחתנו בגלל עסקים וכסף, ולא בגלל אהבה, אבל אני עמדתי להיות אחרת, להתחתן עם אביו של טוני. כן, טוני שלך." היא אמרה כשקרו בהתה בה בהלם.
"אבל בסוף הוא התחתן עם מישהי אחרת, מישהי ממעמד נמוך, והמשפחה שלי הכריחה אותי להתחתן עם אביך. אביך שנא אותי, בגלל זה הוא ברח מהבית כל כך הרבה, ולבסוף, סביך התערב בעסקים כנגד המשפחה שלי, והוא מוטט אותנו מבחינה כלכלית. המשפחה שלי נכנסה לחובות. והכול השתנה ביום שנולדת, אבא שלך העריך אותך יותר ממני, והוא תמיד לקח אותך איתו, אבל כששכנעתי אותו שאת צריכה אם, ולא רק אב, את הגעת ישר אל בין הידיים שלי. אני מניחה שאת מבינה מתי זה התחיל. לא רק שאביך תמיד הציג אותך בתור הילדה שלו, אבל לא בתור הבת שלי, את קיבלת את כול מה שנגזל מהמשפחה שלי. ולא רק זה, כול הזמן קיבלת את כול תשומת הלב של הכול, זה לא הספיק לך! מאחורי גבי, המשרתים קראו לי השפחה ולך הגברת." כעס ושנאה נלחמו על מקומם בפניה של ורה בלה.
"בערך אז התחלתי להוציא את העצבים שלי על הבן של אחד המשרתים, שלבסוף שאל אותי למה אני לא פונה אל המקור של הצרות שלי- אלייך." היא חייכה בקשיחות. "ואני נהניתי מההלקאות של זאת שהרסה אותי."
מטורפת. זה היה כול הסיפור?
קרו כנראה חשבה אותו הדבר והביטה בה ברחמים משולבים בפחד, כשורה בלה סטרה לה על לחייה. האזור המוכה מאדים מספר שניות מאוחר יותר.
"אל תלגלגי עליי! אני עברתי גיהינום, כשהמשפחה שלי כעסה עליי ולעגה לי על כך שלא הצלחתי להחזיק בבעלי, ושבגללי המשפחה שלי נאלצה לעזוב את הבית, הם ניתקו את כול הקשרים איתי, והשאירו אותי עם בעל ששונא אותי, ועם הילדה הלא חוקית שלו, ואם זה לא מספיק, נערך אירוע שבו פגשתי את אביו של טוני ואת המשפחה המאושרת שלו. את היית איתי שם, והוא שאל עלייך. הפכתי ללעג בפני כול האולם כשהם גילו שאת הילדה הלא חוקית של בעלי. וזה נהיה גרוע יותר ככול שהתבגרת! פתאום כול הגברים היו שמים לב לנערה היפה, ואמה החורגת. הפכתי ללעג וקלס בפני כול מי שהכיר את אביך. הייתי יכולה להיות מאושרת עם אביו של טוני, אם לא אבא שלך והשידוך שלנו. אפילו את צחקת עליי! את! ילדה קטנה, מפונקת טיפשה ואנוכית!"
כריסטופר הוריד את המכסה מעל פיה של קרו.
"בגלל זה עשית לי את זה?! בגלל הסיבה הטיפשית הזאת?" היא צעקה עליה, נרעדת כשהמסמרים ננעצו עמוק יותר בעורה. "ומה עם הבן שלך? את אומרת את כל זה עליי, אבל יש לך בן לא חוקי משלך! "
"הוא לא הבן שלי."
"יש לכם את אותם עיניים."
"הוא האחיין שלי, כשאחותי הטיפשה וחסרת הכול פנתה אליי עם הבן הלא חוקי שלה, החלטתי לחנך אותו, להשתמש בו לנקמה שלי. וזה עבד. את כאן, וטוני נמצא באחוזה שלו עכשיו, מתענה עם המוות שלך." היא תפסה את פניה של קרו.
"רציתי נקמה והשגתי אותה, מהילדים של שני אלו שזנחו אותי. זה שבגד בי והתחתן עם הזונה ההיא, וזה שהתחתן איתי ויצר ילדה לא חוקית מאחורי גבי!"
קרו צחקה "את משוגעת!"
"אולי, אבל בסוף היום, את תהיי זאת שתמות, לא אני."
"אני לא מפחדת ממך! אני כבר לא ילדה קטנה ופחדנית!"
"שוב, זה אולי נכון, אבל סיפרו לי שאת ממש צרחת ובכית מפחד בבתולת הברזל המיוחדת שעיצבנו למענך."
"אני לא מבינה. אלו היו הסיבות שלך? קצת חוסר תשומת לב, ילדה לא חוקית, וגברים שנטשו אותך? זה גרם לך לשנוא אותי, ולרצות לנקום בי באמצעות התעללות?"
"משפחת אוביידו תמיד מקבלת את הנקמה שלה. זה לא הכול, בהתחלה האחיין שלי לא רצה להשתתף בנקמה, אבל בשנים האחרונות הוא הצטרף לצידי, במטרה לנקום בטוני, באזור הכי כואב. את."
"אני? הוא הכיר אותי לפני זמן לא רב! איך היית כול כך בטוחה שזה ישנה לו?"
"אז אני מבינה שאת לא זוכרת."
"לא זוכרת מה?"
"במפגש ההוא, כולם היו מוקסמים ממך, וטוני יותר מכולם. ידענו שלא משנה מה יקרה, הוא ישתגע במקרה של עלמה במצוקה, ואת היית פשוט מושלמת."
כריסטופר חייך. "הלוואי שהייתי יכול לראות את פניו כשהוא יימצא את הגופה המתה שלך. לרוע המזל, כשהוא יימצא אותך, אנחנו נהיה בטוחים, רחוק מכאן."
" מאיפה אתה מכיר את טוני?ומה יש לך נגדו? אל תגיד לי שזה העניין המטומטם הזה של הנקמה של משפחת אוביידו או משהו כזה. זה פשוט בולשיט!"
"הכנסתי את הילד הלא חוקי הקטן לבית ספר לבנים, אותו בית ספר שבו טוני הקטן למד. זה היה מקום מאוד קשה, מאוד אכזרי, שמחתי לדעת שטוני הקטן סובל גם הוא.הם היו חברים כמובן שהכול השתנה כש-"
כריסטופר עצר אותה.
"זה עניין פרטי וארוך ביני לבינו. אבל אני יודע שהוא יסבול מהמוות שלך. גם אם הוא לא היה מרגיש אלייך משהו, הוא עדיין היה סובל, בגלל שהוא הפסיד בקרב נגדי!"
קרו הביטה בשניהם בשוק. "שניכם מטורפים! משוגעים! כלומר, תמיד ידעתי שמשהו קצת לא בסדר עם איסבלה, אבל... אולי זה משהו שעובר במשפחה?!" ורה בלה סטרה לה שוב.
"נו קדימה! מה את כבר יכולה לעשות לי שלא עשית לי בעבר! את פשוט סדיסטית!"
"תשתקי!" ורה בלה הרימה את ידה כדי לסטור לה שוב על לחייה,
"לא הייתי עושה את זה אם הייתי במקומך." טוני אמר בקול שקט וקר.
כחמישה עשר רובים היו מכוונים לעבר הדמויות מלמעלה.
קרו בהתה בהם. "טוני? מה אתה עושה כאן?"
"הי קרו. אני שמח לראות שאת חיה." חיה, נושמת, אמיצה כול כך. להתעמת מול הפחדים שלך. חושך, קלאוסטרופוביה, ורה בלה.
"ורה בלה, כדאי שתדעי, אבא שלי מעולם לא אהב אותך. אני לא יודע למה חשבת שכן, אבל אני לא הולך לוותר לך על כול הסבל שגרמת, במיוחד בהתחשב בסיבות. תשחררי את קרו עכשיו." ורה בלה פתחה את פיה להתנגד והוא הוסיף "אלא אם כן את רוצה למצוא את עצמך בכיסא גלגלים, עם כדור בראשך. אני מאוד עצבני ברגע זה, אז לא הייתי משחק איתי משחקים אם הייתי את, כי אין לדעת מה אני אעשה, ולא כדאי לך לבחון את הרצינות שלי. את מבינה?"
עכשיו אתם לא יכולים להתלונן על האורך XD
אז זהו להיום... למקרה שלא יצא לי לומר- חג שמח ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: