קרוליין התקדמה לאורך השטיח הדק והארוך,שבסופו חיכו השושבינים, השושבינות, והחתן.
היא יכלה לשמוע את מארש החתונה מתנגן ברקע בזמן שכל הלחשושים גוועו והקהל השתתק.
כל האנשים באולם הביטו אל הכניסה, לכיוונה.
היא הסמיקה בעודה מתקדמת לאיטה, צעד אחר צעד, באיטיות, השמלה הלבנה הארוכה נמשכת מאחורי גבה.
הפרחים בידה הריחו נפלא- לבנדר ארעה המחשבה במוחה.
היא הגיעה למקומה והסתובבה, היא הביטה בחיבה בחברתה הטובה ביותר, צועדת בשמלת הכלה, עם זר פרחי לבנדר משלה, הולכת לעבר המיועד לה.
כשקרו הביטה בעיניה היא ראתה בהן אושר והתרגשות.
הטקס עבר במהירות, חלף כטשטוש במוחה של קרו.
קרו אימצה את הילרי אל ליבה. "אני אתגעגע! אני אוהבת אותך כול כך, היל."
"גם אני אתגעגע." הילרי מחתה דמעה מעיניה ונשקה לה.
"תיהני בירח הדבש." רמזה לה קרו.
הילרי צחקה והסמיקה.
"טוב, אני מצטער להפריע לכן אבל אנחנו צריכים לצאת, להספיק לטיסה." ויקו נשק לקרו על שתיי לחיה, וזה היה הסוף. החתונה עברה, כמעט ללא תקלות, ועכשיו נשאר רק לחגוג את הנישואין.
המסיבה נמשכה, למרות שהילרי וויקו כבר נסעו אל שדה התעופה, כדי להספיק לטיסה שלהם.
קרו עמדה לבדה בכניסה למבנה. לא לגמרי בטוחה מה לעשות עם עצמה.
היא נאנחה והסתובבה. עם חיוך מזויף על פניה היא נכנסה, ונעצרה כששמעה בחדר הצמוד שיחה שלא הייתה אמורה לשמוע.
קול נשי, מוכר, התלונן, בעוד הקול השני, של טוני, נשמע רגוע, שקול.
היא הציצה מבעד לדלת הפתוחה וראתה את מריה עומדת מביטה בטוני עם חיוך קל על פניה.
מתי מריה הגיעה לכאן?
"זה לא יכול להמשך ככה. אתה לא מבין? הכול בגללה."
"אני חושב שאת צודקת."
"אז מה אתה מתכוון לעשות? לגרש אותה?"
היא שמעה את מייקל קורא לה מקצה המסדרון, ושניהם השתתקו והחלו להתקדם לכיוון הדלת.
קרו ברחה והתחבאה מאחורי פינת המסדרון.
היא הציצה וראתה ששניהם עמדו בפתח הדלת, ידה של מריה הייתה על כתפו.
"לא ענית לי. מה אתה הולך לעשות עם קרוליין ג'ונסון?!"
קרו הביטה בהם בבלבול.
"אני הולך לפתור את הכול בדרך שלי. תפסיקי ללחוץ עליי, מריה, אני יודע שאת דואגת לי, אבל זה מספיק." מריה הנהנה, התרוממה, נשקה לו קלות על שפתיו והלכה במורד המסדרון, מתרחקת מקרו.
קרו ברחה לאורך המסדרון, ומצאה שם את מייקל.
היא הניחה את אצבעה על שפתיו שכפתח את פיו לדבר.
היא משכה אותו מחוץ למבנה, אל הגן, היא התרחקה מהאזורים בהם הצטברו אנשים ואז נאנחה.
"כן מייקל?"
"את בסדר? את מאוד חיוורת."
"כן, אני מרגישה קצת סחרחורת. זה כלום."
"רציתי לשאול אותך מה קורה? את חוזרת? או שאת נשארת איתו?"
היא הביטה בעיניו של מייקל וראתה בהן לראשונה רגש שלא ציפתה לראות.
"אממ... אני לא בטוחה, אני חושבת שאני צריכה להתרחק לכמה זמן."
"ואת לא מתכוונת רק אל הארץ הזאת ואל ההוא, אלא גם אליי. נכון?"
"אני מצטערת מייקל. אני לא מרגישה בטוחה בשום דבר כרגע. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו."
"אני מבין, לפני פחות משבוע התמודדת עם הדברים שהכי פחדת מהם, ואת כבר לא בטוחה בעצמך. אבל אני רוצה לדעת." הוא הביט בעיניה. "יש לי תקווה? יש לי למה לצפות, או שההוא כבר לקח בעלות על הלב שלך."
היא נשכה את שפתה התחתונה. "אני כל כך מצטערת."
"אני מבין." הוא נאנח. "אם את מתכוונת לחזור, לפחות תני לי לעזור לך לארגן הכול. ואני מצטער, קרו. אני לא חושב שאני אוכל לראות אותך בזמן הקרוב." הוא אחז בפניה בין ידיו. "זה יכאב יותר מידי, אבל אני חייב לומר לך את זה. אני אוהב אותך. ולא משנה מה, אני תמיד אהיה ידיד שלך."
היא חייכה אליו בעדינות."אתה תמיד תהיה החבר הכי טוב שלי. מייקל."
"אני לא יכול לומר שזה הכי מעודד אותי, אבל לפחות זה משהו." הוא עצם את עיניו ונשק למצחה. "אני אתגעגע. את תמצאי את הכרטיסים שלך על המיטה בחדר שלך." כשהוא פתח את עיניו היא ראתה את העצב שאחז בו מבפנים.
"אני כול כך מצטערת. מייקל."
"אני יודע. זה מה שכול כך כואב." הוא נאנח, ועזב אותה. עומדת שם לבדה, מביטה בגן העמוס בצחוק מוזיקה וריקודים.
אך בתוך תוכה היא הרגישה קפואה. כול כך קפואה.
מריה מצאה אותה כך ונעמדה לצידה, מביטה גם היא לעבר הקהל.
"הוא מעולם לא רצה אותך. את יודעת."
קרו לא ענתה כולם ורק נשכה את פנים לחייה עם שיניה, מנסה להתעלם מהכאב שבפנים.
"הוא עשה את זה בתור טובה לויקו. ובתור מתנה להילרי. הוא לא רואה בך יותר מצעצוע. הוא החליט להציל אותך בגלל הקוד הגברי שלו, והגאווה שלו. הוא לא רצה שורה בלה תנצח אותו."
"מה את כבר יודעת?" קרו מלמלה.
"אני יודעת שבזמן שהוא עשה אותך הוא חשב עליי. אני יודעת שאת היית שם, ובגלל זה כול מה שקרה קרה. אני יודעת שאת לעולם לא תהיי עם טוני."
קרו צחקה במרירות. "ואני מבינה שאת כן? את רק משרתת."
"אני לא רק משרתת, אלא גם אישה, ובזמן שהוא היה איתי הוא גילה כמה. מעולם לא הצלחת לספק אותו. טוני הציל אותך כי היית מקרה מצוקה ותו לא. ואת לא הצלחת לכבוש אותו. הוא הודה שאת היית טעות. אחת שלא תחזור. את גם לא תהיי כאן מספיק זמן כדי להמשיך לנסות עם הטכסיסים שלך. דיברתי עם טוני. את לא תישארי פה עוד הרבה זמן."
"את כלבה."
"אני יודעת, ואולי בגלל זה הצלחתי איפה שאת נכשלת. טוני לא שלך, והוא לעולם לא יהיה. אז תחזרי לארץ שלך. הוא מעולם לא רצה בך כיותר מפלירט מזדמן, ולעולם לא ירצה בך כיותר מזה."
מריה הסיטה את שערה והטבעת שעל אצבעה לכדה הבזק של שמש. קרו הביטה בטבעת בעלת אבן גדולה ואדומה במרכזה.
"אהבת? טוני נתן לי את זה. אדום כצבע האהבה."
"יותר כצבע הדם."
"מה שתגידי. מה טוני אי פעם נתן לך?" כשקרו לא ענתה היא הוסיפה "חשבתי כך."
קרו הרגישה כאב חד בחזה. דקירה ארוכה. אז כנראה שכך מרגיש שברון לב. היא שפשפה את חזה. טוב שאני חוזרת הביתה. כדאי שאני אנסה להתחמק בלי לראות אותו. זה מספיק כואב גם ככה.
היא הסתובבה ושמעה את מריה מאחוריה "לאן את הולכת?"
ללא קבלת תשובה, מריה חייכה לעצמה והסתובבה בחזרה אל האורחים.
פה תשימו את השיר הזה- תיכנסו לקישור אם אתם לא מצליחים להפעיל את הפלאש פלייר:
קרו התכוננה להיכנס בחזרה לתוך המבנה כשראתה את טוני יוצא ממנו. לפני שיכלה להתחמק ממנו הוא קרו בשמה. "לאן את הולכת? את בסדר? את נראית קצת חיוורת."
היא עמדה במרחק מה ממנו, יודעת שברגע שתתקרב יותר מידי, היא לא תשלוט בעצמה ותפרוץ בבכי.
"אני מרגישה קצת סחרחורת. זה בטח בגלל יותר מידי שמפניה. ואני הולכת לשירותים."
"אה. טוב, תחזרי אחר כך, עוד מעט יתחילו ההופעות."
"כן." היא הביטה מעבר לכתפו וחייכה חיוך מזויף.
היא עברה אותו נכנסת למבנה ואז כשהמחשבה עברה במוחה קראה אליו "טוני!"
הוא הסתובב והביט בה.
היא בחנה אותו, את עיניו האפורות, שנראו כול כך סוערות באותו רגע. כתפיו הרחבות, מותניו הצרות ושיערו הכהה. היא בחנה את פניו, ואת ידיו.
"מה?"
"כלום, כלום." רק רציתי לקחת מבט אחד אחרון שלך. כך תישאר במוחי תמיד, תמיר וחזק, אפל ומסתורי, אני תמיד אוהב אותך. טוני.היא נאנחה. וגם אם זאת תהיה הפעם האחרונה, אני אשא את תמונתך בליבי לנצח. טוני.
"טוב, תסיימי מהר." הוא חייך חיוך קל. "אוה, ואם את כבר נכנסת, תקראי לג'ורג' שיבוא. הוא נמצא בחדר שלו."
"אין בעיה. טוני." היא הסתובבה בחזרה והרגישה את ליבה מכפיל את פעימותיו, גופה מתרחק, בעוד ליבה רוצה לחזור.
היא הלכה קודם כול לחדרה, והחלה לארוז, גופה פועל באופן אוטומטי בעוד מוחה עסוק במחשבות.
כמה אירוני שהדבר שהכי מכאיב לי, הכי הכאיב גם למענה שלי. כמובן שאני לא אהיה כמו איסבלה. אני לא אנתור להם טינה על כך שהם רוצים זה את זה. אני פשוט אעזוב. מגיע לטוני להיות מאושר, אחרי הכול. הוא הציל אותי.'טוני הציל אותך כי היית מקרה מצוקה ותו לא'. קיבלת מה שרצית מריה. אני עוזבת. לעזאזל. למה זה חייב לכאוב כול כך? זה יותר גרוע מהעינויים של איסבלה.
היא סיימה לארוז ונשכבה על המיטה, מחזיקה בידיה את הכרטיסים שמהווים את חלון היציאה שלה. היא אמורה להיות שמחה, כול הפחדים שלה נעלמו. שום דבר כבר לא יכול לאיים עליה. אבל כל מה שרצתה לעשות היה לקרוא את הכרטיסים לעשרות חתיכות.
לקחת את רוקי? כן. אני אצטרך חברה. מייקל לא יוכל להיות חבר שלי בזמן הקרוב, הילרי בירח דבש, ג'ורג' שייך לטוני. ואני אהיה לבד בלעדיו.
היא לקחה את המזוודה שלה ואת התיק וירדה איתם בזהירות במדרגות.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" קול הקפיץ אותה והיא כמעט נפלה במדרגות עם המזוודות.
אחרי שהצליחה לייצב את עצמה ואת המזוודות, אמרה "אני הולכת הביתה. ג'ורג'."
"למה?"
"כי אני לא שייכת לכאן. ומריה כבר הבהירה לי את זה."
"למה את בכלל מקשיבה לה?"
"כי היא צודקת. אני... אני צריכה ללכת. אני מצטערת ג'ורג'."
"אז את פשוט עוזבת?"
"אני חייבת."
"לברוח?"
"אני לא... מריה וטוני הסכימו על זה. אני אקל עליהם."
ג'ורג' נחר בלגלוג.
"זאת אהבה חד צדדית כמו שהייתה לאיסבלה."
"ומה גורם לך לחשוב את זה?"
"אני יודעת." היא לא הביטה בו.
"את בסדר?"
"כן."
"שקרנית."
כשהיא לא ענתה, הוא נאנח. "תני לי לפחות לעזור לך, אל תברחי סתם כך."
"אתה לא צריך לעשות כלום, מייקל כבר ארגן הכול."
"אוה."
"זה לא ככה ואתה יודע את זה. הוא הציע לי עזרה בתור חבר. וזה מזכיר לי- מתי מריה הגיעה לכאן?"
ג'ורג' מלמל משהו.
"אני לא שומעת."
"ביום שבו הגיעו גם ויקו והילרי."
"איך לא ראיתי אותה?"
"טוני החליט שעדיף שלא תדעי שהיא פה."
"אני מבינה."
"קרו," הוא אחז בזרועה כשעמדה לחלוף על פניו. "יש איזשהו משהו שאני יכול לעשות למענך?"
היא היססה. "כול דבר." הוא הבטיח בכובד ראש.
"תהיה מוכן... לארגן את רוקי ליציאה?" היא שינתה את דעתה באמצע המשפט.
"כן. את התכוונת לבקש ממני לספר לו. נכון?"
"אל תעשה את זה. הוא לא צריך לדעת כלום על מה שקרה."
"אז את סוף- סוף הולכת?" נשמע קול נשי מהיציאה לגינה בסוף המסדרון מאחוריהם.
"כן. קיבלת מה שרצית."
היא התקרבה ואמרה. "לא בדיוק. אני רציתי שתצאי מכאן בבושת פנים, ושלעולם לא תחזרי."
מריה הניחה את אצבעותיה על פניה של קרו והפנתה אותן אליה.
"למרות שאולי עדיף שתצאי כמו שאת, אני מאמינה שסבלת כבר מספיק. תלכי ואל תחזרי."
"אוה, אל תדאגי אני לא אחזור." היא הדפה אותה ממנה.
ג'ורג' בחן את המתרחש בעיניים מצומצמות.
"אז אני מבין שאת גרמת לכול המשבר הזה. מריה." הוא ירק את שמה. "כלבה תככנית קטנה."
מריה הביטה בו בשפתיים מצומצמות.
"אל תדבר אליה ככה. ג'ורג'." מארק הגיעה מאותה כניסה ממנה התכוונה קרו לצאת.
"ידעתי שלמרות שהבטחת להישאר נטרלי, בחשת לטובתה של קרו."
"ידעתי שאתה מעדיף את מריה. וידעתי שמריה חסרת רחמים. כמו שאמרתי, כלבה תככנית."
"אויש תסתום. עכשיו הפסדת את המעמד שלך בבית הזה. בכול פעם שהוא יביט בך הוא ייזכר בה. הוא כבר לא יהיה קרוב אלייך כקודם. תפסיד בכבוד."
"כאילו אתם ניצחתם בכבוד."
"תסתמו כולכם." קרו אמרה בזעם. "ג'ורג', תמלא את ההבטחה שלך. אני יוצאת לחכות למונית."
מארק זז מהפתח בחיוך, מפנה לה מקום למעבר.
היא יצאה, סוחבת אחריה את המזוודה. היא התיישבה על המדרגות בחוץ, מחכה למונית, ולרוקי.
"אני ממש מצטער, קרו."
"לפני שאני הולכת תאמר לי מה כרגע קרה בפנים."
ג'ורג' נאנח. "לא רציתי שתדעי את זה. מארק רוצה שיהיו יחסים בין טוני ומריה, כי היא די בשליטתו, והוא רוצה להיות המועדף על טוני."
"משחקי כוח."
"כן, וחשבתי שאת וטוני תוכלו לזהור ביחד."
"לזהור אה?" קרו אמרה בצחוק חסר הומור.
"כן, ומרגע שחשבתי את זה, מארק דאג לנסות ולהכשיל אותך, ומריה דאגה לפתות את טוני. מרגע שנכנעת, אני הפסדתי."
"אני מצטערת ג'ורג'."
"זה לא משנה. העיקר שאת תהיי בסדר. אני יודע שאת תזכרי אותי כקשור לטוני, אבל תתקשרי אלי מידי פעם, אני רוצה לדעת מה קורה איתך. למרות שבהתחלה הכול היה קשור למשחקי כוח, בסופו של דבר נהיינו חברים. לא?"
"כן, ג'ורג'." המונית הגיעה וג'ורג' עזר לה להעמיס הכול.
"ג'ורג'?" היא היססה שוב.
"כן קרו?"
"תתקשר מידי פעם. ספר לי מה איתך. מה איתו. ג'ורג', בבקשה גם אם הוא ירחיק אותך, תשמור עליו. למעני."
"כן. אני מצטער קרו. שזה נגמר ככה."
"גם אני." היא הורתה לנהג לנסוע לעבר שדה התעופה, ונופפה לג'ורג' מהחלון האחורי.
היא עברה את המכס במהירות יחסית, והתיישבה בחדר ההמתנה.
חדר ההמתנה החל להתמלא ונשמעה הקריאה הראשונה לעלות למטוס.
היא חיכתה, למרות שלא ידעה למה.
היא חיכתה עוד ועוד, עד שנשמעה הקריאה האחרונה, והיא רצה, מביטה אחורה מידי כמה שניות. רק כשהתיישבה במקומה והביטה החוצה הבינה.
היא חיכתה לו, למרות הכול, היא עדיין שאלה את עצמה אם הוא יופיע. כשהמטוס החל נוסק, היא הבינה. הוא לא. וזה הסוף. הסוף של הכול. למה הכול חייב להיגמר כך? היא השעינה את ראשה על החלון ונכנעה, סוף- סוף, לדמעות המצטברות, נותנת להן לזלוג לאורך לחייה ולהגיע לצווארה ולחולצתה. לא היה בה מספיק אנרגיה אפילו כדי למחות אותן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: