היא עצרה באחד מבתי הקפה שהיו בדרכה למשרד וקנתה לעצמה ארוחת בוקר.
קרו הרגישה מותשת, אך היא ידעה שאם היא תישאר בבית, או תצא לחופשה יהיה לה הרבה זמן ויהיה לה קשה שלא לחשוב על הסיבה לאומללותה.
הטלפון שלה החל לצלצל כשיצאה מהמעלית.
"הלו?"
"קרו, זה ג'ורג'. אני חייב לדבר איתך בדחיפות. זה חשוב."
"חשוב? ג'ורג'? קרה משהו לטוני?"
"אני חייב להיפגש איתך, קרו, אני אבוא אלייך היום בשש, נדבר כשאני אגיע."
"ג'ורג'? ג'ורג'?" היא קראה אל המכשיר לפני ששמעה את קול הניתוק.
לעזאזל. עכשיו אני לא אצליח להתרכז כול היום. אני חייבת לדעת מה קרה... אבל אין לי למי להתקשר. ויקו והילרי עוד נמצאים בירח הדבש, ורוב הסיכויים שהם לא שמעו על מה שקרה. לא משנה מה זה.
....לעזאזל!
היא ישבה על הספה שלה בסלון, מלטפת את פרוות גבו של רוקי שנשען על רגליה.
עיניה נחו על הטלוויזיה, אך היא לא ראתה דבר, ולא ידעה מה משודר. היא לא הצליחה להתרכז בשום דבר במשך היום. כול הזמן היה במוחה את התמונה של טוני, חסר הכרה, או פצוע, והיא הרגישה מותשת בהרבה מאיך שהרגישה שמונה שעות קודם לכן.
ברגע ששמעה את הדפיקה בדלת רצה לפתוח אותה. ג'ורג' ניצב שם בפנים רציניות.
"ג'ורג', הגיע הזמן. ספר לי מה קורה פה!" היא דרשה ממנו בכעס.
"אני מצטער, קרו, אני לא יכול להסביר עדיין. אבל נתנו לי משימה, ואני צריך לקחת אותך למקום כלשהו, ולהכין אותך לפני שאנחנו הולכים."
"מה? אני לא מבינה. מה אתה רוצה?"
"שתבואי איתי."
"אתה נראה חצי מטורף. מה עובר עלייך? ג'ורג'?"
"אני מצטער, קרו אני לא יכול להסביר, אבל תסמכי עליי. את לא תצטערי על זה."
"אבל מה היה כול כך דחוף בשיחת הטלפון?"
ג'ורג' גיחך. "הייתי חייב למצוא דרך להשאיר אותך בבית, כדי שאני אוכל להכין אותך."
"אני לא מבינה." היא הביטה בו בבלבול.
"זה בסדר, יהיה זמן להסברים אחר כך."
הוא אחז בידה והכניס אותה במהירות לחדר, מתעלם מכול השאלות שקרו כיוונה לעברו.
"ג'ורג', מה לעזאזל קורה כאן?!" היא כבר החלה להתעצבן. ג'ורג' השתגע!
"קרו, תשתקי ותיהני. הכול הולך להיות בסדר. פשוט בסדר גמור."
היא הביטה בו בבלבול, ונשכה את שפתה, מנסה להחליט מה לעשות, ולבסוף מוותרת.
אין לי כוח לכלום. קרו עצמה את עיניה ונאנחה, נשענת על גב הכיסא ונרדמת.
ג'ורג' וקרו עמדו מול הבית שהיה שייך לאמו של טוני.
ג'ורג' אחז בזרועה, בידיעה שקרו מתכוננת לריצת "run for it" מלאת ייאוש.
"את לא הולכת לשום מקום." ג'ורג' חייך לעצמו כשהרגיש את המשיכה של הבד כשהיא ניסתה להסתובב.
"זה לטובתו של טוני! תשחרר אותי! אני לא אמורה להיות פה. אני לא שייכת לכאן. תן לי ללכת."
"עכשיו- זאת לא הקרו שאני מכיר, לא זאת שביקשה ללמוד מהלכים כדי להדוף את החוטפים שלה, זאת שאהבה את טוני ורצתה להלחם בחזרה. מי אמר את המילים האלו? את או מריה?"
בידיעה שהוא נגע בנקודה רגישה, אחז בכף ידה והביט בה בחיוך מרגיע. "כמו שאמרתי- אל תדאגי, הכול הולך להיות בסדר גמור."
היא נאנחה והסתובבה. "אם אני אי פעם אצא מכאן בחיים, אני הולכת להרוג אותך. ג'ורג'."
הוא צחק ואמר "העיקר שתיכנסי!"
"אני נכנסת."
ג'ורג' הביט בה בתוכחה. "את לא זזה."
היא נשמה נשימה עמוקה ונתנה לג'ורג' לגרור אותה פנימה.
היא הביטה סביבה והבחינה בשינויים סביבה. זה לא היה כך בפעם הקודמת שהייתי כאן. הכול... שונה.
לא רק היחסים בין טוני לביני. זה כמעט מצחיק. בפעם הקודמת שהייתי כאן התעצבנתי עליו. ועכשיו הוא כועס עליי. אירוניה.
הפעם היא לא נלקחה לחדר האירוח והאוכל מהפעם הקודמת, אלא לחדר אחר, עמוק יותר במעבי המבנה.
היא נכנסה לאולם הרחב באמצעות המדרגות הענקיות. באמצע הדרך היא הרגישה את ידו של ג'ורג' מתנתקת משלה, וכשהביטה אחורה, הוא נעלם.
היא עמדה לבדה באמצע המדרגות הענקיות, נבוכה ומבולבלת יותר מתמיד. ג'ורג'? לאן הבאת אותי? לנשף?
כשהסתובבה בחזרה היא הרגישה עקצוץ של מודעות וראתה את טוני עומד ומביט בה מצידו השני של האולם, עיניו בוהקות באש הנרות שהיו מפוזרות סביבו, עיניו מעורפלות ולא מובנות מתמיד.
אך מבטו נגע במשהו בתוכה והיא הרגישה את שרירי בטנה מתהדקים במתח. היא בלעה את רוקה והשלימה את מסלולה במורד המדרגות.
הכול בסדר? ג'ורג', על מי אתה עובד?!
היא הביטה לאורך הדרך אל הרצפה, אל תפלי, אל תפלי.
כשהגיעה למדרגה האחרונה חזרה להביט אל טוני, וחלק בתוכה התאכזב כשראתה שהוא נעלם. בטח מתחמק ממני. בטח הוא לא ציפה לראותי כאן.
היא נבהלה כשמישהו אחז קלות בכתפה, וכשהביטה לעברו ראתה את עיניו של טוני מביטות בה בחזרה.
" היי קרו. אכפת לך לכבד אותי בריקוד?"
היא הביטה בו כאילו איבד את דעתו. כולם השתגעו. קודם ג'ורג' ואחר כך טוני.
"לרקוד איתי?" שאלה, לא בטוחה.
"אם לא אכפת לך." טוני אמר בחיוך שכל כך עצבן אותה, שכול כך אהבה.
היא הנהנה, לא בטוחה בגופה. לא בטוחה שהיא לא תתמוטט על רגליה מרוב הלם.
אחרי כול השבוע האחרון. כול העצב הזה. אני עומדת בשמלת נשף בבית של אמו של טוני, ואחרי הריב שלנו, הוא מציע לי לרקוד. אני הוזה? הוא חייך כשמנחש את מחשבותיה ואחז בקלילות במותניה.
הוא משך אותה אל הרחבה ונכנס למרכזה בין שאר הזוגות שרקדו.
היא ניסתה להתרחק מעט, ליצור ביניהם מרחק, אך הוא אחז במותניה בחוזקה וקירב אותה אליו.
הם החלו לרקוד, והיא לא יכלה שלא להבחין בשקיות השחורות שמתחת לעיניו, לעייפות שניכרה בפניו, בעצבות שבהן. זה בגללי? בכול מקרה הוא נראה טוב כתמיד, והיא יכלה להבחין במבטן של חלק מהנשים סביבם נעוץ בו. היא ניסתה להרחיק ממנו את מבטה אך בכול פעם הוא חזר מעצמו אל עיניו, אל שפתיו, אל פניו.
היא הבחינה בפנים מוכרות בקהל הרוקדים, והבחינה גם בהילרי ובויקו. אז הם כאן.
טוני הסיט את פניה של קרו שוב אליו, מונע ממנה להביט בהם, תופס את מבטה, ועיניהם נקשרו בזמן שרקדו. הוא יצר להם מעין עולם משלהם, היא הפסיקה לחפש בקהל והביטה רק לעברו, רק אליו. כבר לא היה לה אכפת ממשהו אחר. כול עוד זה לא יגמר, כול עוד האשליה לא תעלם, אני אהיה בסדר.
"קרו." הוא אמר את שמה בשקט, לעצמו ולה.
היא הביטה בו, מחפשת את השאלה שידעה שתבוא.
"באמת התכוונת לעזוב אותי? בלי לומר מילה? בלי אפילו להיפרד?"
"אני מצטערת טוני." היא הרגישה חסרת נשימה כשהביט בה כך, כשהם רקדו כך, קרובים כול כך, ולא יכלה לומר הרבה מעבר לכך.
"לא חשבתי אחרת." הוא גיחך וחזר לרקוד בשתיקה. קרו לא ידעה אם להביט בו או להשאיר את מבטה נעוץ מעבר לכתפו, היא פחדה ממה שתראה שם. כאב? שמחה? אכזבה? היא לא ידעה ולא הייתה בטוחה אם ברצונה לדעת.
הוא סובב אותה בקלילות, בחוסר מאמץ, וחיוכו התעדן בזמן שהצמיד אותה שוב ושוב אל חזהו.
היא כול כך חיוורת. לא חשבתי שהיא סבלה כול כך. במיוחד לא אחרי השיחה האחרונה שלנו. קרו. הוא הריח את ריחה, שערה נגע קלות בלחיו המחוספסות כשהסתובבו. הוא ראה את מבטה הנעוץ מעבר לכתפו וגיחך לעצמו. ראשו חזר במהירות אל הרגעים שחלקו ביניהם, ואל הריב בביתה.
הלוואי שהייתי יודע קודם. זה היה חוסך לשנינו כול כך הרבה סבל, וכול כך הרבה מאמץ. אבל אני לא אוותר עלינו. קרו. אני אלחם בשביל מה שיש בינינו. מה שהיה ומה שיהיה. אני לא אתן לאף אחד להרוס את מה שהתחיל בינינו. עכשיו אני יודע, ואני לא אתן לכול זה ללכת ללא מאבק, ואף אחד לא יוכל לי ברגע שאני אתחיל. קרו. אנחנו עוד נהיה ביחד. אני מבטיח לך את זה!
כי אין לי שום רצון לתת למישהו להתערב בזה. ואני אלחם כדי שתראי את האמת. אני מאמין שאצליח. מריה לא תצליח לפגוע במה שיש בינינו. אני מאמין בנו. אפילו ההתרחקות בינינו רק גרמה לי לרצות אותך יותר, ולא פחות. הלוואי שידעתי קודם לכן, למנוע את הפגיעה בך. אני רוצה להגן אלייך. אני רוצה אותך. ואני עוד אצליח בזה. את שלי קרוליין ג'ונסון. ואת תמיד תהיי.
כשקרו אזרה לבסוף מספיק אומץ להביט בו, היא הבחינה בחיוך רחב על פניו, וראתה רגש עוצר נשימה בעיניו.
"טוני?"
הוא הביט בה ברוך." כן קרו."
"אם זה בסדר- תאמר לי מה עובר לך בראש עכשיו? כי מה שאני רואה בעיניים שלך הורג אותי."
"מה שאת רואה בעיניים שלי זה מה שאני מרגיש."
לראשונה קרו ראתה מה יש מאחורי הערפל של עיניו האפורות, אך כול זה רק בלבל אותה עוד יותר.
"קרו אני עומד לעשות משהו שעלול לגרום לך לזעום עליי. אז תדעי שזה לטובתך, ושאני מצטער אם זה יפגע בך."
"מה? אתה וג'ורג' שיגעתם אותי. למה אתה מתכוון?!"
"את עוד תביני, קרו, ואני מקווה שלא תזעמי עליי בגלל זה." הוא חייך וסובב אותה שוב, מונע אפשרות של שיחה במשך כול שאר הריקוד.
חיוכו גדל כשראה סומק עולה על לחייה, מפיג את הלובן והקור שהיה בהן קודם לכן.
הכול יהיה בסדר. אני מבטיח.
הוא רקד איתה בנמרצות, שהיוותה ניגוד למראהו העייף, וקרו עצמה הרגישה מלאת חיים, ואני תמיד ארגיש כך. עם טוני. דבר לא ישנה את זה, אפילו לא הזמן.
טוני החל להאט את קצב הריקוד שלהם, שהפך לסלואו איטי יותר עם סוף השיר. היא ניסתה להשיב את נשימתה, כשטוני הצמיד אותה אליו. היא הרגישה את חזהו החזק אל מול גופה העדין, ואז גם את שפתיו החמות והלא מתפשרות על שפתיה הרכות, ידיו התהדקו סביבה.
אחרי מספר שניות הוא הפסיק את הנשיקה והתרחק, נעלם לפני שקרו הצליחה לומר מילה.
קרו עמדה שם, הפעם מתנשפת מסיבה אחרת, ובהתה בכיוון בו טוני נעלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: