לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

MCSTORY




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2011

אני מקווה שתאהבו....


טוב, זה שילוב של פרק ואפילוג.....

אז אני לא ממש בטוחה איך יצא...

מקווה שתאהבו.......

זהו.......

 

חלק 1

 

קצב המוסיקה קידם את פניו כשעבר בין הדוכנים של החגיגות והתקדם לכיוון האולם. היו אנשים מחופשים רבים שכבר רקדו על הרחבה, המוזיקה רעמה בחוזקה מרמקולים נסתרים מהעין.

הפיתוי להצטרף היה כה עז, המוסיקה משכה אותו כבכבלי קסם, והיה כה קל להיכנע לחשק ולהצטרף אל הרוקדים ברחבה. שם לואיס ראה אותה, בין הרוקדים, מסתובבת תוך כדי ריקוד, לרגע נראית ולרגע נעלמת.

היא הייתה עם החברות שלה, חיוכה זוהר למרות האורות המעומעמים, לפני שהבחין רגליו כבר נשאו אותו לכיוונה.

כשהיה קרוב אליה, ידו הושטה לאחוז בידה, כשהיא הסתובבה הוא פשוט הביט בה, עיניה ננעצו בעיניו והוא הרגיש במשהו משתלט עליו.

הוא קד קידה לפניה והושיט את ידו אליה, מציע לה לרקוד. כשהיא הנהנה וחייכה אליו, שפתיו התעקלו כאילו מעצמן. יד ביד הוא משך אותה קרוב יותר למרכז הרחבה, לעומק הרוקדים, רחוק מחברותיה וחבריו.

כשנעו גוף אל גוף הוא הרגיש את ליבו מאיץ את פעימותיו.

הוא הבחין בסומק קל בלחייה למרות משחק האורות של הפנסים, הבחין בשפתיה הפסוקות מעט, בנשימותיה המהירות.

הוא הרגיש איך ידה רועדת בידו, מגע עורה החיוור רך וחם למול ידו.

הכול קפא באותם רגעים בהם נעו על הרחבה. הם היו רק שניהם, רוקדים זה עם זו על הרחבה, רעש השיחות נעלם, הרוקדים סביבם התפוגגו, והם רקדו. המוזיקה התעדנה מרגע לרגע, ליוותה אותם בנעימה צוענית, מסתורית ורומנטית, עוזרת לטוות את הקסם סביבם.

הוא ידע שיש בה משהו שונה, אחר.

הוא ידע שאין מצב שהוא מוותר על ההזדמנות הזאת, על האחת הזאת.

הרגע כישף אותו, וכשהמוסיקה הפסיקה הוא הופתע לגלות את כולם סביבו.

הוא ראה ששפתיה רועדות וכשאחזה בידו אמרה בביישנות " עוד לא הייתי ביריד, רוצה להצטרף אליי?"

במקום לענות הידק את אחיזתו בידה ומשך אותה לכיוון היציאה.

הם עברו בין הדוכנים, והחלו לשוחח, לצחוק. סופי ידעה שלא משנה מה יקרה, המסכה תגן עליה ועל זהותה. היא לא תצטרך להתמודד עם המבוכה שתבוא יום למחרת.

הבחור שהזמין אותה לרקוד, זה עם המסכה האדומה היה נפלא, הוא צחק לשמע בדיחותיה, הוא הצחיק אותה ועניין אותה בסיפורים שלו, שלא להזכיר שהיה להם "רגע" כשהיו על הרחבה. נראה היה שזה היה הדדי, אבל בגלל המסכה היא לא תצטרך להתמודד עם המבוכה שתבוא לאחר מכן, כשיחזרו לבית הספר.

כשסיימו לעבור בין הדוכנים התקדמו לעבר השולחנות של בית הקפה שהוקם זמנית בסוף היריד, ומצאו להם שולחן צדדי, מואר באור נרות, מה שיצר פרטיות ואינטימיות. היא העבירה את ידה על השרשרת שעל צווארה.

"אהבת את השרשרת?" הוא חייך והצביע לעבר השרשרת בה זכה למענה באחד הדוכנים ביריד, שרשרת שהייתה בצבע המסכה שלו.

"כן." צד אחד של פיה התרומם "ואתה? אהבת את הצמיד?" היא הצביעה לעבר הצמיד הכחול שכרכה סביב זרועו כמה דקות קודם לכן, אחרי שהחליטה להחזיר לו על השרשרת.

"כן." הוא צחק ועקב באצבעו אחרי הדוגמה שעיטרה את הצמיד, בצבע של המסכה שלה.

 

הם ישבו בפינה ושוחחו, הוא היה שבוי בסיפוריה, והיא שוחחה איתו בפתיחות שהייתה נדירה מצידה.

האווירה נעה מקלילות ופתיחות למתח שרחש מתחת לפני השטח ואז בחזרה לקלילות.

"אתה יודע? זה מוזר."

"ממ?"

"מזמן לא דיברתי ככה עם מישהו."

הוא הביט בה בשילוב של סקרנות ורחמנות, "העולם שלך נשמע די קטן ובודד."

"זה לא נכון. טיילתי בהרבה מקומות. העולם שלי לא קטן."

"לא התכוונתי לכך בצורה כזאת. זה נשמע לי כאילו את לא נותנת להרבה אנשים להתקרב אלייך.. אם לא דיברת ככה מזמן, אז... זה בגלל שלא היה לך עם מי לדבר או בגלל שבחרת להתרחק?"

היא עיוותה את פניה. "אני לא רוצה לשעמם אותך עם זה..."

"לשעמם אותי? או לתת לי להתקרב אלייך?"

"ממ... אני מניחה ששניהם."

"אל תדאגי.. אני לא חושב שאני אשתעמם..." עיניו בהקו באור הנרות, בוהק מושך ומסוכן.

"חינכו אותי לחשוב שמותר  לי לסמוך ולחשוף את הסודות שלי רק למשפחה שלי. שכול אדם שאין לו קשרי דם אליי יבגוד ויאכזב."

הוא הביט בעיניה במבט מרתק, ואחז בידה.

"תסמכי עליי. אני לא אבגוד בך. אוקיי? מעכשיו לא תצטרכי לשמור את הסודות לעצמך, וחוץ מזה, אני יכול לפסול את התיאוריה שלך. יש הרבה אנשים שיש להם קשרי דם אליי ואי אפשר לסמוך עליהם. אני לא חושב שזה קשור לדם אלא לאדם."

"ואתה אדם שניתן לסמוך עליו?" היא אמרה בהתגרות ונשענה לעברו.

הוא חייך והתקרב אליה. "כן. תמיד אפשר לסמוך עליי."

היא הצרה את עיניה והתכוונה להתווכח, אך הוא עצר אותה מלהמשיך "אולי כדאי שנלך לרקוד, אם תתחילי לתקוף את הכבוד שלי אני חושב שעד סוף הערב כבר לא יהיה לי כזה"

"סליחה, זה לא בגללך." היא מלמלה ונשארה לשבת.

"אם את לא רוצה לרקוד זה בסדר, אבל תסבירי לי על הערות המוזרות האלו, גם מקודם אמרת משהו כזה, זה נשמע כמעט כאילו מישהו פגע באמון שלך."

היא נשכה את שפתה התחתונה והביטה בו.

"כבר אמרתי לך. את יכולה לסמוך עליי."

"איך אני אדע  את זה? אני לא מכירה אותך, ואתה לא מכיר אותי."

הוא ליטף את ידה והביט בה בריכוז. "למה את מפחדת? גם מקודם זה היה נדמה שאת מסתתרת מאחורי המסכה. בזמן שאני מתאווה לראות את פנייך ומי את, זה נראה כאילו את מאושרת מכך שהמסכה מגנה על הזהות שלך."

פיה נפער מעט בתדהמה.

"זה בדיוק מה שחשבת, אה?"

היא הנמיכה את ראשה והביטה בידיהם השלובות. "אני מעדיפה לא להיכנס לנושא הזה." היא הרימה את ראשה והביטה בעיניו במבט טעון בעוצמה. "אם אתה מתכוון להמשיך להתעקש על הנושא הזה, אז תצטרך לסלוח לי, אבל אני אהיה חייבת לחזור אל החברות שלי."

"אולטימאטום?" הוא גיחך. "אני לא מאמין שתצליחי למצוא את החברות שלך בין כול האנשים שיש פה. גם אם כולם מבית הספר שלנו, אין מצב שתמצאי אותן. אז תוותרי על זה. חוץ מזה, את מעניינת אותי, זה לא פשע. אבל אם את מתעקשת, אז נפסיק לדבר על הנושא הזה.. לבינתיים." הוסיף כשראה חיוך של ניצחון עולה על פניה.

השתררה שתיקה מתוחה לפני שנאנח והחליף נושא. "מה הכתם הזה?" הוא שפשף את ידה.

"אוה, זה?" היא הצביעה לעבר גב ידה.

"זה כתם לידה."

אצבעו עקבה אחרי קווי המתאר של הכתם ואז הוא מלמל "זה דומה ללב."

"כן, כזה שמתחיל להישבר," היא הצביעה לעבר סדק במרכז הלב.

הוא הביט בעיניה "או כזה שכמעט סיים להתאחות."

היא נענעה את ראשה. "אתה מחפש נושאים רציניים וכבדים?" היא צחקה במבוכה.

הוא הבין שלא יוכל להוציא ממנה עוד מידע, והחל לדבר על נושא נטרלי כדי להוריד קצת את המגננות ששמה סביבה.

כשזה עבד, הוא בחן את פניה המכוסים, והבין שהנושא הטריד אותו. לא רק חוסר האמונה שלה, אלא גם הסיבה שיצרה אותו. חוץ מזה, היה בה משהו שריתק אותו, הדרך בה חייכה, בה דיברה, בה התנהגה, הוא הרגיש שכול אלה משכו אותו אליה.

כשהוא הלך להביא שתייה, היא נאנחה. הלילה הזה היה אמור להיות לילה אחד, רק אחד, שבו תוכל לעשות כול דבר, כי אף אחד לא יידע שזו היא, והבחור הזה היה מקסים, אבל היה בו משהו שהטריד אותה. כמה פעמים במהלך הערב עיניה פנו מאליהן אל שפתיו, והיה נדמה שרגע נוסף עומד להיווצר, אבל אז הוא הרס את זה, ואז היא עוררה את הסקרנות שלו עם בעיות האמון שלה. נפלא. הוא התנהג כאילו יהיה ביניהם משהו גם אחרי האירוע, משהו שלא הייתה לה כול כוונה לממש. רגע אחד הוא דון ז'ואן רומנטיקן, ורגע אחר כך הוא שרלוק הולמס החשדני. מכול הבחורים שהיו באולם, למה היא מצאה דווקא את הבחור הזה? טוב נו, כדאי לנצל את זה כול עוד זה אפשרי, במילא עוד חצי שעה תגיע שעת העוצר שלה. מעניין אם הוא נשקן טוב.. תהתה וחייכה לעצמה. אם כבר אז כבר, בגלל שהיא לא מתכוונת להתקרב יותר מזה, נשיקה לא יכולה להזיק.

"מה דעתך לצאת לנשום קצת אוויר במקום קצת פחות הומה?" אמרה כשחזר ובעקבותיו קבוצה של אנשים ששוחחו בקולי קולות.

הוא חייך ואחז בידה מושך אותה לכיוון היציאה.

שניהם התרחקו מהאולם ומהיריד, ונעמדו מחוץ מתחם לאור המנורות הקלוש.

האוויר הקפוא הוכיח לה את טעותה על רצונה לצאת החוצה ושערות זרועותיה סמרו. כשהוא חייך אליה והחל לפתוח את כפתורי ז'קט החליפה היא הביטה בו בתמיהה.

"מה?"

"מה אתה עושה?"

"לא בכול יום יוצא לי להיות ג'נטלמן." הוא הניח את הז'קט שלו על כתפיה.

היא חייכה וניצלה את קירבתו אליה. היא התקרבה עוד כמה סנטימטרים והעבירה את ידה בשיערו.

הוא חייך והיא הבינה שכבר ניחש את כוונתה.

כששפתיה נגעו בשפתיו, הוא החליק את ידיו סביב מותניה והצמיד אותה אליו.

הוא הרגיש עקצוץ בכול גופו כששפתיה נפתחו לקראתו ולשונו חיככה את לשונה.

אנחה קלה יצאה מבין שפתיה וידו עלתה ולפתה את ראשה בזמן ששפתיו עשו נפלאות לשפתיה.

ידיה אחזו בשיערו כששפתיה מעכו את שלו, הנשיקה משתלטת על כול גופם. הוא הרגיש את דפיקות ליבה אל מול חזהו, או שהיו אלה דפיקות ליבו, זה כבר לא שינה, רק הרכות שלה למולו הייתה חשובה.

משהו בתוכה התרכך והיא הרגישה חום מתפרס משפתיה אל שאר גופה, אל ראשה, קצות אצבעותיה שבשערו ובליבה.

צחוק קל בקע מגרונו כשחומה עטף אותו.

הם שקעו שניהם בנשיקה כשלפתע צפירה רמה וצורמת נשמעה באוויר, קורעת את הרגע.

שפתיה ניתקו את המגע. "זה בטח אבא שלי."

"תישארי." הוא אמר בתחינה, קולו קצת מחוספס.

"אני חייבת ללכת." היא הרפתה ממנו. "תודה על הערב." היא חייכה ונשקה לו קלות על שפתיו, לפני שהתרחקה בריצה לעבר המכונית שעצרה לצד המדרכה.

הוא התיישב על אחד הספסלים ונגע עם קצות אצבעותיו בשפתיו. "זאת הייתה חתיכת נשיקה." צחוק השתלט עליו. "תודה על הערב." הוא חזר על דבריה, וזוג שעבר הביט לעברו בחשדנות.

"שכחת דבר אחד, חשדנית קטנה שלי. כדי להוכיח שאת מבית הספר הזה היית צריכה לתת את מספר הפלאפון שלך. כלומר, למארגנים יש את המספר שלך." הוא צחק שוב.

"לילה אחד, אה? תמשיכי לחלום." הוא נשען אחורה והביט לעבר שמי הלילה המנצנצים. "נתראה בקרוב. בקרוב מאוד."

 

 

אז איך זה היה?

אהבתם?

 

נכתב על ידי , 9/4/2011 17:32  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי: 

בת: 31

MSN: 

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

10,850
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , בלוגים בדיוניים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMCLOVERS אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MCLOVERS ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)