הנה החלק הבא. אני מקווה שתהנו.
חלק 3 (את הפרק הזה כתבתי לצלילי השירים של מדונה- אימא שלי שמה דיסק שלה... אל תתפלאו על התוכן;)
סופי ישבה על משענת הספסל, ליד חברותיה, ונעה לקצב המוסיקה, ראשה נע, ורגלה מתופפת על המושב.
המוסיקה והמילים גרמו לה לצחוק, מילים שובבות, מנגינה מתגרה, שהתאימו למצב רוחה.
"Open your heart to me baby,
I'll hold the lock and you hold the key,
Open your heart to me darling,
I'll give you love if you turn the key."
למרות שזה היה שיר ישן, סופי בטוחה שהייתה לו אותה השפעה גם בתקופה בה יצא.
הפלאפון צלצל ומזער קצת את ההנאה שלה מהשיר.
'לואיס. לא מתחשק לי לענות.' היא דחתה את השיחה והמשיכה ליהנות מהשיר.
"מתעלמת, אה?" הוא מלמל לעצמו והתקשר שוב.
אחרי שדחתה את שיחתו שוב, הוא נאנח ולחץ על אותו מקש.
"אני לא נכנע. אז כדאי שאת תיכנעי. אני לא מתכוון להפסיד במשחק הרצונות."
סופי ראתה את לואיס יושב עם חברים על גדר מהצד השני של הרחבה, וראתה שעל פניו יש הבעה עקשנית.
מנגינה חדשה התחילה, והפלאפון שלה החל לצלצל שוב.
"אוח.. זה מעצבן." היא הכניסה את המכשיר לתיקה.
"זה נדמה כמו הפסקה שמוקדשת למדונה." ג'ניפר גיחכה כשהחלו הצלילים הראשונה של material girl.
"מה דעתכן ללכת לרקוד?" סופי הציעה והן קמו, השאירו את התיקים עם מי שלא רצו לרקוד.
הן התקדמו בצורה חושנית ואיטית למרכז הרחבה, והבחינו שהן לא היחידות שנכנעו לדחף.
בנות מכול רחבי הרחבה התקדמו למרכז לקצב השיר.
גופה נע לפי קצב המוסיקה, נמתח ומסתובב קדימה ואחורה בשובבות.
ג'ניפר רקדה איתה בתור הזכר, מסובבת אותה תוך כדי צחוק.
רק כשהמוסיקה הפסיקה היא שמה לב שלואיס וחבריו, כמו בנים רבים לאורך הגדר עליה ישבו ובהו בהן רוקדות.
היא הלכה עם ג'ניפר בחזרה אל התיקים, צוחקות ומתנשפות מהריקוד.
היא הוציאה את הפלאפון מהיכן שהניחה אותו בדיוק כשלואיס התקשר שוב.
היא עמדה בגבה אליו וענתה.
"היי לואיס." אמרה ואז נשכה את שפתה כשהבינה.
"איך את יודעת?"
"אני חכמה, זיהיתי אותך כשהתקשרת אליי."
"מה שרומז שאני מכיר אותך. מאיפה אני מכיר אותך?"
"למה שאני אומר לך? אתה זה שרוצה למצוא אותי, תגלה את זה לבד."
"למה את כול כך נגד זה שאני אדע מי את? את כבר יודעת מי אני. אלא אם כן זה שוב הביטחון הארור שלך."
"כן. זה הביטחון הארור שלי. למה אתה רוצה למצוא אותי, בכול אופן?"
"את סקרנת אותי."
"אתה לעולם לא תדע מי אני אז אולי תעשה לשנינו חיים קלים ותוותר?"
הוא גיחך. "אני לא מוותר בכזאת קלות."
"אז זה עניין של עקשנות?"
"אני לא יודע אם אני יכול להסביר את זה. לפחות עדיין לא."
"יופי. אז בינתיים אתה הולך להתקשר אליי מיליוני פעמים?"
"כן. אני מקווה שאם לא תעני, לפחות אני אוכל לזהות אותך כך."
"מה זאת אומרת?"
"את תהיי זאת שהשליכה את הפלאפון בעצבים." הוא צחק.
"מאוד מצחיק." היא אמרה בציניות, אבל למרות הכול שפתיה התעקלו קלות.
"תודה."
"אמרתי את זה בציניות."
"עדיין אמרת את זה."
"אתה כול כך מעצבן."
"אני יודע. אבל גם כעס וגם תשוקה הם רגשות חמים, אז זה לא יכול להיות כזה גרוע."
"אתה מתכוון שאתה מקווה שאני אעבור מכעס לתשוקה? אלייך?"
"גם חכמה וגם יפה. שילוב מוצלח."
"חה, אתה לא יודע איך הפנים שלי נראות, מאיפה לך לדעת שאני לא מכוערת עם צלקות?"
"את יפה מבפנים."
"מאיפה לך לדעת את זה?"
"נישקתי אותך צרפתית בלילה הוא. לא?"
פניה הסמיקו.
"אני בחיים לא אעבור מכעס לתשוקה.. לפחות לא בצורה שבה אתה מתכוון אליה."
"ממ?"
"יותר נכון- מכעס, לתשוקה לחנוק אותך. במיוחד אם תמשיך לצלצל כל כך הרבה."
"אה! התקדמות."
"התקדמות?"
"לא אמרת לי לא לצלצל בכלל, אלא פשוט לא לצלצל כל כך הרבה פעמים."
"לא- לא התכוונתי-"
המוסיקה שהתחדשה קטעה את התשובה שלה.
"מה זה? את ברחבה?!"
"אני מנתקת."
"לא- רגע-"
"ביי." היא ניתקה, וכיסתה עם יד אחת את פיה וחלק מלחייה.
"סופי?" ג'ניפר הביטה בה. "צרפתית, אה?" היא צחקה.
"ג'ניפר!"
לואיס בחן את כול הנערות שהיו ברחבה, אבל היו כול כך הרבה, ואחרי שהיא ניתקה, הוא לא ידע מי מהן דיברה איתו.
הוא הרגיש את החיוך עוד על שפתיו, אבל הרגשה קצת עצובה התפשטה בתוכו.
למרות כול מה שאמר לה, לא היה כול כך בטוח בכך שימצא אותה.
עיניו עברו על כול הנערות. כול אחת מהן יכלה להיות היא.
הוא עצם את עיניו וחזר במוחו אל הנשיקה באותו לילה.
היא כן הייתה יפה. משהו בה היה לו כול כך מוכר.
ידיו נקמצו לאגרופים.
לא משנה מה, הוא יעשה הכול. כדי למצוא אותה.
לואיס לא ידע מה הרגש שבער בו אליה, אבל הוא ידע שהוא חייב למצוא אותה. משהו בו אמר לו שהיא חשובה. שהוא צריך אותה. לא רק לגלות מי היא. יותר. הוא רצה יותר.
עיניו נפקחו, אבל לא ראו דבר.
'תשוקה, אה?'
הוא התרחק מהגדר והתקדם לעבר הבניין שבו התקיים השיעור הבא.
לואיס עבר מימינה, והיא ראתה אותו הולך בראש שפוף לעבר הכניסה.
היא עקבה אחריו במבטה, וכשהוא נעצר והסתובב, היא הבחינה במשהו, אומנם זה היה לשניות אחדות, אבל היה שם משהו שונה.
שונה מכול הבעה שאי פעם ראתה על פניו.
היא ישבה ליד ג'ניפר ובהתה בלוח בזמן שהמורה הרצה על נושא כזה ואחר.
ההבעה שראתה על פניו של לואיס הותירה עליה חותם.
'מה יש לו? רגע אחד הוא מתגרה בי ורגע אחרי זה הוא... זה פשוט מוזר!'
היא ענתה לשאלה שהמורה כיוון לעברה וחזרה להרהורים.
'אני ממש לא מבינה אותו.' הבעת פניו המשיכה להטריד אותה גם בשיעור שלאחר מכן, וזה שאחריו, והיא עדיין חשבה על כך בזמן שהתחילה בהליכה הביתה.
'אני לא מבינה, איך הוא יכול להתגרות בי ככה אם זה מה שהוא באמת מרגיש. ההבעה שלו מטריפה אותי'.
היא האיצה את צעדיה, הרגש שתקף אותה בלבל אותה.
כששכבה במיטתה היא אחזה בראשה בייאוש. 'אני לא מצליחה להוציא את זה הראש'.
כשישנה, היא חלמה את הרגע הזה שוב, בהילוך איטי, לואיס התקדם לעבר הבניין, נעצר, הסתובב וסרק את הרחבה, עיניו עוברים על פניה בלי לעצור, הבעת פניו הביעה עצב, וכמיהה.
מקווה שנהניתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: