היא עצרה באחד מבתי הקפה שהיו בדרכה למשרד וקנתה לעצמה ארוחת בוקר.
קרו הרגישה מותשת, אך היא ידעה שאם היא תישאר בבית, או תצא לחופשה יהיה לה הרבה זמן ויהיה לה קשה שלא לחשוב על הסיבה לאומללותה.
הטלפון שלה החל לצלצל כשיצאה מהמעלית.
"הלו?"
"קרו, זה ג'ורג'. אני חייב לדבר איתך בדחיפות. זה חשוב."
"חשוב? ג'ורג'? קרה משהו לטוני?"
"אני חייב להיפגש איתך, קרו, אני אבוא אלייך היום בשש, נדבר כשאני אגיע."
"ג'ורג'? ג'ורג'?" היא קראה אל המכשיר לפני ששמעה את קול הניתוק.
לעזאזל. עכשיו אני לא אצליח להתרכז כול היום. אני חייבת לדעת מה קרה... אבל אין לי למי להתקשר. ויקו והילרי עוד נמצאים בירח הדבש, ורוב הסיכויים שהם לא שמעו על מה שקרה. לא משנה מה זה.
....לעזאזל!
היא ישבה על הספה שלה בסלון, מלטפת את פרוות גבו של רוקי שנשען על רגליה.
עיניה נחו על הטלוויזיה, אך היא לא ראתה דבר, ולא ידעה מה משודר. היא לא הצליחה להתרכז בשום דבר במשך היום. כול הזמן היה במוחה את התמונה של טוני, חסר הכרה, או פצוע, והיא הרגישה מותשת בהרבה מאיך שהרגישה שמונה שעות קודם לכן.
ברגע ששמעה את הדפיקה בדלת רצה לפתוח אותה. ג'ורג' ניצב שם בפנים רציניות.
"ג'ורג', הגיע הזמן. ספר לי מה קורה פה!" היא דרשה ממנו בכעס.
"אני מצטער, קרו, אני לא יכול להסביר עדיין. אבל נתנו לי משימה, ואני צריך לקחת אותך למקום כלשהו, ולהכין אותך לפני שאנחנו הולכים."
"מה? אני לא מבינה. מה אתה רוצה?"
"שתבואי איתי."
"אתה נראה חצי מטורף. מה עובר עלייך? ג'ורג'?"
"אני מצטער, קרו אני לא יכול להסביר, אבל תסמכי עליי. את לא תצטערי על זה."
"אבל מה היה כול כך דחוף בשיחת הטלפון?"
ג'ורג' גיחך. "הייתי חייב למצוא דרך להשאיר אותך בבית, כדי שאני אוכל להכין אותך."
"אני לא מבינה." היא הביטה בו בבלבול.
"זה בסדר, יהיה זמן להסברים אחר כך."
הוא אחז בידה והכניס אותה במהירות לחדר, מתעלם מכול השאלות שקרו כיוונה לעברו.
"ג'ורג', מה לעזאזל קורה כאן?!" היא כבר החלה להתעצבן. ג'ורג' השתגע!
"קרו, תשתקי ותיהני. הכול הולך להיות בסדר. פשוט בסדר גמור."
היא הביטה בו בבלבול, ונשכה את שפתה, מנסה להחליט מה לעשות, ולבסוף מוותרת.
אין לי כוח לכלום. קרו עצמה את עיניה ונאנחה, נשענת על גב הכיסא ונרדמת.
ג'ורג' וקרו עמדו מול הבית שהיה שייך לאמו של טוני.
ג'ורג' אחז בזרועה, בידיעה שקרו מתכוננת לריצת "run for it" מלאת ייאוש.
"את לא הולכת לשום מקום." ג'ורג' חייך לעצמו כשהרגיש את המשיכה של הבד כשהיא ניסתה להסתובב.
"זה לטובתו של טוני! תשחרר אותי! אני לא אמורה להיות פה. אני לא שייכת לכאן. תן לי ללכת."
"עכשיו- זאת לא הקרו שאני מכיר, לא זאת שביקשה ללמוד מהלכים כדי להדוף את החוטפים שלה, זאת שאהבה את טוני ורצתה להלחם בחזרה. מי אמר את המילים האלו? את או מריה?"
בידיעה שהוא נגע בנקודה רגישה, אחז בכף ידה והביט בה בחיוך מרגיע. "כמו שאמרתי- אל תדאגי, הכול הולך להיות בסדר גמור."
היא נאנחה והסתובבה. "אם אני אי פעם אצא מכאן בחיים, אני הולכת להרוג אותך. ג'ורג'."
הוא צחק ואמר "העיקר שתיכנסי!"
"אני נכנסת."
ג'ורג' הביט בה בתוכחה. "את לא זזה."
היא נשמה נשימה עמוקה ונתנה לג'ורג' לגרור אותה פנימה.
היא הביטה סביבה והבחינה בשינויים סביבה. זה לא היה כך בפעם הקודמת שהייתי כאן. הכול... שונה.
לא רק היחסים בין טוני לביני. זה כמעט מצחיק. בפעם הקודמת שהייתי כאן התעצבנתי עליו. ועכשיו הוא כועס עליי. אירוניה.
הפעם היא לא נלקחה לחדר האירוח והאוכל מהפעם הקודמת, אלא לחדר אחר, עמוק יותר במעבי המבנה.
היא נכנסה לאולם הרחב באמצעות המדרגות הענקיות. באמצע הדרך היא הרגישה את ידו של ג'ורג' מתנתקת משלה, וכשהביטה אחורה, הוא נעלם.
היא עמדה לבדה באמצע המדרגות הענקיות, נבוכה ומבולבלת יותר מתמיד. ג'ורג'? לאן הבאת אותי? לנשף?
כשהסתובבה בחזרה היא הרגישה עקצוץ של מודעות וראתה את טוני עומד ומביט בה מצידו השני של האולם, עיניו בוהקות באש הנרות שהיו מפוזרות סביבו, עיניו מעורפלות ולא מובנות מתמיד.
אך מבטו נגע במשהו בתוכה והיא הרגישה את שרירי בטנה מתהדקים במתח. היא בלעה את רוקה והשלימה את מסלולה במורד המדרגות.
הכול בסדר? ג'ורג', על מי אתה עובד?!
היא הביטה לאורך הדרך אל הרצפה, אל תפלי, אל תפלי.
כשהגיעה למדרגה האחרונה חזרה להביט אל טוני, וחלק בתוכה התאכזב כשראתה שהוא נעלם. בטח מתחמק ממני. בטח הוא לא ציפה לראותי כאן.
היא נבהלה כשמישהו אחז קלות בכתפה, וכשהביטה לעברו ראתה את עיניו של טוני מביטות בה בחזרה.
" היי קרו. אכפת לך לכבד אותי בריקוד?"
היא הביטה בו כאילו איבד את דעתו. כולם השתגעו. קודם ג'ורג' ואחר כך טוני.
"לרקוד איתי?" שאלה, לא בטוחה.
"אם לא אכפת לך." טוני אמר בחיוך שכל כך עצבן אותה, שכול כך אהבה.
היא הנהנה, לא בטוחה בגופה. לא בטוחה שהיא לא תתמוטט על רגליה מרוב הלם.
אחרי כול השבוע האחרון. כול העצב הזה. אני עומדת בשמלת נשף בבית של אמו של טוני, ואחרי הריב שלנו, הוא מציע לי לרקוד. אני הוזה? הוא חייך כשמנחש את מחשבותיה ואחז בקלילות במותניה.
הוא משך אותה אל הרחבה ונכנס למרכזה בין שאר הזוגות שרקדו.
היא ניסתה להתרחק מעט, ליצור ביניהם מרחק, אך הוא אחז במותניה בחוזקה וקירב אותה אליו.
הם החלו לרקוד, והיא לא יכלה שלא להבחין בשקיות השחורות שמתחת לעיניו, לעייפות שניכרה בפניו, בעצבות שבהן. זה בגללי? בכול מקרה הוא נראה טוב כתמיד, והיא יכלה להבחין במבטן של חלק מהנשים סביבם נעוץ בו. היא ניסתה להרחיק ממנו את מבטה אך בכול פעם הוא חזר מעצמו אל עיניו, אל שפתיו, אל פניו.
היא הבחינה בפנים מוכרות בקהל הרוקדים, והבחינה גם בהילרי ובויקו. אז הם כאן.
טוני הסיט את פניה של קרו שוב אליו, מונע ממנה להביט בהם, תופס את מבטה, ועיניהם נקשרו בזמן שרקדו. הוא יצר להם מעין עולם משלהם, היא הפסיקה לחפש בקהל והביטה רק לעברו, רק אליו. כבר לא היה לה אכפת ממשהו אחר. כול עוד זה לא יגמר, כול עוד האשליה לא תעלם, אני אהיה בסדר.
"קרו." הוא אמר את שמה בשקט, לעצמו ולה.
היא הביטה בו, מחפשת את השאלה שידעה שתבוא.
"באמת התכוונת לעזוב אותי? בלי לומר מילה? בלי אפילו להיפרד?"
"אני מצטערת טוני." היא הרגישה חסרת נשימה כשהביט בה כך, כשהם רקדו כך, קרובים כול כך, ולא יכלה לומר הרבה מעבר לכך.
"לא חשבתי אחרת." הוא גיחך וחזר לרקוד בשתיקה. קרו לא ידעה אם להביט בו או להשאיר את מבטה נעוץ מעבר לכתפו, היא פחדה ממה שתראה שם. כאב? שמחה? אכזבה? היא לא ידעה ולא הייתה בטוחה אם ברצונה לדעת.
הוא סובב אותה בקלילות, בחוסר מאמץ, וחיוכו התעדן בזמן שהצמיד אותה שוב ושוב אל חזהו.
היא כול כך חיוורת. לא חשבתי שהיא סבלה כול כך. במיוחד לא אחרי השיחה האחרונה שלנו. קרו. הוא הריח את ריחה, שערה נגע קלות בלחיו המחוספסות כשהסתובבו. הוא ראה את מבטה הנעוץ מעבר לכתפו וגיחך לעצמו. ראשו חזר במהירות אל הרגעים שחלקו ביניהם, ואל הריב בביתה.
הלוואי שהייתי יודע קודם. זה היה חוסך לשנינו כול כך הרבה סבל, וכול כך הרבה מאמץ. אבל אני לא אוותר עלינו. קרו. אני אלחם בשביל מה שיש בינינו. מה שהיה ומה שיהיה. אני לא אתן לאף אחד להרוס את מה שהתחיל בינינו. עכשיו אני יודע, ואני לא אתן לכול זה ללכת ללא מאבק, ואף אחד לא יוכל לי ברגע שאני אתחיל. קרו. אנחנו עוד נהיה ביחד. אני מבטיח לך את זה!
כי אין לי שום רצון לתת למישהו להתערב בזה. ואני אלחם כדי שתראי את האמת. אני מאמין שאצליח. מריה לא תצליח לפגוע במה שיש בינינו. אני מאמין בנו. אפילו ההתרחקות בינינו רק גרמה לי לרצות אותך יותר, ולא פחות. הלוואי שידעתי קודם לכן, למנוע את הפגיעה בך. אני רוצה להגן אלייך. אני רוצה אותך. ואני עוד אצליח בזה. את שלי קרוליין ג'ונסון. ואת תמיד תהיי.
כשקרו אזרה לבסוף מספיק אומץ להביט בו, היא הבחינה בחיוך רחב על פניו, וראתה רגש עוצר נשימה בעיניו.
"טוני?"
הוא הביט בה ברוך." כן קרו."
"אם זה בסדר- תאמר לי מה עובר לך בראש עכשיו? כי מה שאני רואה בעיניים שלך הורג אותי."
"מה שאת רואה בעיניים שלי זה מה שאני מרגיש."
לראשונה קרו ראתה מה יש מאחורי הערפל של עיניו האפורות, אך כול זה רק בלבל אותה עוד יותר.
"קרו אני עומד לעשות משהו שעלול לגרום לך לזעום עליי. אז תדעי שזה לטובתך, ושאני מצטער אם זה יפגע בך."
"מה? אתה וג'ורג' שיגעתם אותי. למה אתה מתכוון?!"
"את עוד תביני, קרו, ואני מקווה שלא תזעמי עליי בגלל זה." הוא חייך וסובב אותה שוב, מונע אפשרות של שיחה במשך כול שאר הריקוד.
חיוכו גדל כשראה סומק עולה על לחייה, מפיג את הלובן והקור שהיה בהן קודם לכן.
הכול יהיה בסדר. אני מבטיח.
הוא רקד איתה בנמרצות, שהיוותה ניגוד למראהו העייף, וקרו עצמה הרגישה מלאת חיים, ואני תמיד ארגיש כך. עם טוני. דבר לא ישנה את זה, אפילו לא הזמן.
טוני החל להאט את קצב הריקוד שלהם, שהפך לסלואו איטי יותר עם סוף השיר. היא ניסתה להשיב את נשימתה, כשטוני הצמיד אותה אליו. היא הרגישה את חזהו החזק אל מול גופה העדין, ואז גם את שפתיו החמות והלא מתפשרות על שפתיה הרכות, ידיו התהדקו סביבה.
אחרי מספר שניות הוא הפסיק את הנשיקה והתרחק, נעלם לפני שקרו הצליחה לומר מילה.
קרו עמדה שם, הפעם מתנשפת מסיבה אחרת, ובהתה בכיוון בו טוני נעלם.
הסוף של הכול. למה הכול חייב להיגמר כך? היא השעינה את ראשה על החלון ונכנעה, סוף- סוף, לדמעות המצטברות, נותנת להן לזלוג לאורך לחייה ולהגיע לצווארה ולחולצתה. לא היתה בה מספיק אנרגיה אפילו כדי למחות אותן.
שבועיים אחרי...
היא ישבה ליד שולחנה, בתפקיד החדש שלה, בתור דוגמנית הבית של החברה.
היא אומנם לא ידעה את זה, אבל הבוסים הגדולים התרשמו מאוד מהתמונות שלה, והיא קודמה.
שון הבחין בזה. בחוסר האנרגיה שלה, בעצבות ובכאב שלה. הוא ידע מי ומה גרם לזה, וכאב על כך שאין ביכולתו לעזור לה.
הם ישבו ביחד בבית הקפה הישן והוא ניסה לעודד אותה.
"את תראי קרו, הזמן משפיע על הזיכרונות."
"אני יודעת, אבל בינתיים זה כואב כול כך. אני כול כך אוהבת אותו. אני מקווה שיום אחד אני אוכל לזכור אותו בלי לרצות לפרוץ בבכי על הרצפה." היא נאנחה והביטה בשון בעיניים עגמומיות.
"יש משהו שאני יכול לעשות?" הוא ליטף בידו את פניה.
"אני מצטערת. לא התכוונתי לדכא אותך."
הוא חייך קלות. "אני אוהב אותך, ודואג לך. את לעולם לא תדכאי אותי. אבל אני רוצה לראות אותך מאושרת."
הוא נאנח "אין שום דבר שיכול להקל על הכאב שלך?"
"זה כלום, זה פשוט שאני מתגעגעת אליו. כול כך. עד שזה כואב."
"תמיד שמעתי ששברון לב כואב ממוות."
"הם צדקו." היא הביטה בעיניו בעגמומיות. "אבל אולי אני אוכל לאחות מעט את הפצעים, באמצעות חברים טובים, וקצת עבודה מתישה."
"את מתכוונת לומר שאין דבר ביכולתי שאני יכול לעשות, ושלעולם הלב שלך לא יהיה שלם לגמרי."
"בדיוק. התגעגעתי אלייך. ואל היכולות שלך לנחש את מה שאני חושבת."
הוא קם והתיישב במושב לידה "יהיה בסדר, אהובה. תני לנו, החברים שלך לדאוג לך." הוא חיבק אותה אליו, וליטף את ראשה כמו אח גדול.
אל תבכי- שלא תעזי לבכות. תאטמי את עצמך, תעלי חיוך על הפנים, אסור שהוא יראה כמה זה כואב.
כשהיא התרחקה ממנו חיוך קל ניסוך על פניה, מסכה שהיא החזיקה במקום.
וכששון קם, היא ראתה שהצליחה לעבוד עליו. הוא לא הבחין. הוא לא הבחין בסערה שקרתה בתוכה.
היא פתחה את הדלת של הדירה שלה, שהייתה מאוד שקטה, למרות נוכחותו של רוקי, בגלל שהילרי כבר לא הייתה שם כדי להאיר אותה.
רוקי רץ בנפנוף זנב אל הדלת, מברך אותה לשלום.
היא התכופפה וליטפה את גבו.
"היי רוקי."
היא זרקה את המפתחות על הדלפק והלכה למטבח.
היא מילאה מים בכוס והחלה שותה כששמעה קול מאחוריה. "למה עזבת?"
הכוס נפלה מבין ידיה על הרצפה.
למזלה הכוס הייתה עשויה פלסטיק כך שהיא לא נשברה, והרצפה רק נרטבה. רוקי בא והחל ללקק את המים. קרו הרחיקה אותה מהשלולית ויגבה את המים במטלית ."החלטתי לתת לך מתנה ולהתחפף. חשבתי שזה יקל עלייך קצת."
"יקל עליי?"
"כן," היא קמה והשליכה את המטלית לכיור. "עם מריה. היא לא אהבה את העובדה שאני שם." היא הסתובבה וראתה שהוא יושב על אחת מהספות בסלון שלה, מסתכל עליה. פניו קשים, קרים.
"מה מריה קשורה לזה?" עיניו הצטמצמו. "אל תחפשי תירוצים."
"אבל זאת האמת."
"תפסיקי להאשים את מריה!" הוא קרא אליה בכעס. "זאת לא אשמתה- אפילו לא הייתה לך ההגינות להיפרד ממני, להגיד לי שאת הולכת! אני צריך לגלות את זה דרך ג'ורג'. mios dio*, כמה אנוכית את יכולה להיות?!"
"אני אנוכית? אני!" היא צעקה עליו.
"כן! את." הוא קם "ועוד אחרי שטרחתי להציל אותך. איך את יכולה פשוט לעזוב אותי? ואפילו לא לומר שלום?!"
"שלום! מה שהיה בינינו היה טעות. אחת שלא תחזור על עצמה. אז תעשה לעצמך טובה ותסתלק." היא צעקה. מריה צדקה. עכשיו אני נאלצת לגלות את האמת ממנו. באמת הייתי טרחה.
"אולי אני באמת אלך." הוא אמר והתקדם לעבר הדלת.
"תלך."היא מלמלה עם דמעות בעיניים. אחרי כול הזמן שבזבזתי בגעגועים אלייך. אידיוט אחד.
הוא יצא וטרק אחריו את הדלת.
קרו התפרקה על הרצפה בדמעות. "טעות אחת גדולה... מה קרה לנו?" היא מלמלה. רוקי דחף את ראשו מעבר לידיה שהקיפו את גופה בהגנה וחיכך בה את זרבוביתו בדאגה.
"אוה רוקי," היא הקיפה בידיה את צווארו. "רק אתה נשארת." היא הרימה אותו ונגררה לחדר שלה, סגרה את הדלת ונשענת עליה. הדמעות ממשיכות לזלוג.
"ג'ורג'."
"כן טוני?"
"אני לא מבין את האישה הזאת." הוא אמר בחוסר סבלנות.
"נתתי לה הכול, הצלתי אותה מורה בלה, אפילו נתתי לה הזדמנות נוספת אחרי שהיא עזבה אותי, אבל היא עדיין לא מרוצה וממשיכה להאשים את מריה."
"היא סיפרה לך על מריה?"
"מה זאת אומרת סיפרה?" טוני אמר בחשדנות.
"אז אני מניח שלא שמת לב."
"ג'ורג', תפסיק לדבר ברמזים! תספר לי מה לעזאזל קורה כאן!"
"זאת מריה. היא... מאוהבת בך מהרגע שבו היא הפכה לחלק ממשק הבית שלך."
"נו, אז מה? היא יודעת שזה חד צדדי."
ג'ורג' צחק בפרץ צחוק קצר וציני. "ונראה לך שהיא בסדר עם זה? כי היא לא. ומרגע שהיא פגשה את "היריבה" שלה, קרו, היא לא הפסיקה לנסות להגיע אליה, לפגוע בנקודות החלשות שלה. אין לך מושג, אה? לא שמעת דבר ממה שהיא אמרה לקרו?"
טוני הקשיב בדממה, והרהר בכעס על החדשות ששמע.
"טוני? אתה עדיין על הקו?"
"כן ג'ורג'. אני רוצה לדעת כול מה שאתה יודע."
"טוב, טוני. בוא נתחיל עם העניין הכי חשוב. קרו אוהבת אותך, טוני. היית צריך לראות איך היא סבלה כשחשבה שהיא נטל, ושהיא צריכה ללכת...."
טוני לא אמר מילה, בזמן שג'ורג' פרס את כול מעשיה ומילותיה של מריה. כול התחבולות וכול השקרים שסיפרה במטרה להשיג את מטרתה. הוא סיפר לו על הסצנה בחדר הכניסה, ובכאב בעיניה של קרו כשביקשה ממנו לשמור על טוני. הוא סיפר לו על היריבות בין מארק לבינו.
כשטוני סיים לשמוע הכול הוא היסה את מצחו באמצעות אגודלו ואצבעו, מנסה להדחיק את כאב הראש שהחל להתפתח.
"עכשיו כשסיימת לשמוע הכול, מה אתה הולך לעשות עם המידע הזה? אה, טוני?"
"אל תדאג אני עובד על תוכנית. אני מתכוון לפתור הכול. את כול הבעיות. ובגדול. זה ייקח קצת זמן לארגן את זה, אבל זה יהיה שווה את זה." חיוך קשה ניסוך על פניו. "זה יהיה שווה כול שנייה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: