איך החופש עד עכשיו? נהנים מהחיים?:)
אני מקווה שתהנו מהפרק אבל אל תצפו ליותר מידי..
פשוט לא היה לי זמן להעלות את הפרק... מצטערת><
אז הנה הפרקD:
פרק 25
היא הרגישה יד על צווארה, אך לפני שהצליחה לצרוח, יד כבדה נחה אל פיה, מקשה עליה לנשום, או להוציא כל צליל.
היא נזכרה בכול מה שקרה לאחרונה, וידעה שהיא לא תובל אל המוות בשקט. היא תלחם.
היא נשכה את היד שהחזיקה בפיה, וכשזו השתחררה מעט, בעל היד מקלל בכאב, היא פלטה צרחה, עם מעט החמצן שנותר בגופה.
קרו הרימה את רגלה והנחיתה אותה בחוזקה על רגלו של התוקף, תוקעת לו מרפק בצלעות באותו הזמן.
היא הסתובבה, והתרחקה מהצל המאיים שמאחוריה, נעה אל עבר מתג האור בזמן שהגבר שפשף את איבריו הכואבים, והחל מתקדם לעברה.
האור נדלק, חושף גבר בערך בגובהה.
"קצת נמוך בשביל בריון, אתה לא חושב?"
היא חיפשה הקלה בשעשוע.
הוא רק נהם לעברה.
למרות שהיה נמוך, הוא היה שרירי, ושריריו השתרגו בצורה מאיימת, עיניו מלאות בכעס.
"אז מה אתה רוצה?" היא הרגישה מבוכה כשהוא לא נע לאחר כמה רגעים.
"ורה בלה פקדה עליי להביא אותך אליה."
"אין לי מושג מי זאת ורה בלה, ואני לא מתכוונת לבוא איתך לשום מקום."
הוא גיחך. "לא ממש אכפת לה באיזה מצב אני אביא אותך, כל עוד את תהיי שם."
"אהיה איפה?" קרו ניסתה לתחקר אותו.
כשהוא לא ענה היא נאנחה.
"ואיך אתה מתכוון לאלץ אותי לבוא? אני בטוחה שג'ורג' ייכנס עוד שנייה ויכסח אותך."
"אני חושב שג'ורג' שלך מעט עסוק ברגעים אלו." הוא צחק, "ואני לא חושב שתהווי בעיה." הוא אגרף את ידו.
"אתה בטח צוחק עליי! נמאס לי שמאיימים עליי חוטפים אותי ויורים עליי!"
ג'ורג', עכשיו נראה כמה טוב אימנת אותי. אני מקווה שאתה בסדר. היא בחנה את יריבה.
הגבר הלך הישר אליה, והופתע כשכיוונה בעיטה אל ראשו. כשרגלה פגעה בראשו, הוא נע במעט אי נוחות, אך היא הרגישה הבהובי כאב מהרגל שלה.
לעזאזל! יש לו ראש קשה! מה זה? אני חושבת שנסדק לי משהו ברגל. אם זה לא עובד, ננסה את זה. היא ניסתה לפגוע בבטנו עם אגרופה, אך היא החטיאה ופגעה בצד צלעותיו.
הוא תפס אותה בכתפיה והרים אותה מעט מעל הרצפה.
היא נגחה בראשו עם ראשה בהתקף של זעם נואש.
היא שמעה משהו מתנפץ בפניו, וראתה כוכבים מרוב כאב.
היא הבחינה שדעתו מוסחת ובעטה עם שתי רגליה בבטנו. היא עפה אחורה על הרצפה הקרה, אך הוא התקפל לכמה שניות.
היא הביטה בו, מנסה להתאושש מהכאב בראשה. החדר עדיין הסתחרר למול פניה.
כשהוא התיישר, פניו היו מעוותים בזעם, דם זב מאפו, שהיה שבור, קרו הבינה.
לפחות הצלחתי לגרום לו קצת נזק. האו. היא חשבה בכאב, כשרגלה וראשה עדיין פעמו בכאב.
הוא התקרב ותפס אותה בשיערה.
קרו קראה בכאב, אך לא היה לה מספיק כוח כדי להמשיך להילחם.
הוא תפס את ראשה והטיח אותה בחוזקה על הקיר.
קרו הרגישה זרם חם ודביק לאורך צד ראשה, והעולם הסתובב פעם אחת נוספת לפני שהחשיך לחלוטין.
בנסיעה חזרה, טוני ידע במעומעם שהוא עובר על יותר מחוק תנועה אחד, נוהג בצורה מסוכנת, ובמהירות מופרזת.
לא היה לא אכפת.
וכך גם לשאר הגברים שברכב.
כשהם הגיעו לבסוף לווילה, קרני אור ראשונות של בוקר כבר החלו לעלות.
כשהם עברו את השערים, שהיו פתוחים, הם כבר ידעו מה קרה.
הם כבר ידעו, אבל סירבו להאמין.
עוד לפני שהם נכנסו לתוך הווילה, הם כבר ידעו.
הווילה הייתה ריקה מנפש חיה.
למרות זאת, הם נכנסו.
"קרו? ג'ורג'? מישהו?" טוני קרא ורץ במעלה המדרגות. יודע מה מצפה לו, אך לא מוכן להאמין.
לא מסוגל .
הדלת בסוף המסדרון הייתה סגורה.
הוא פתח אותה בכוח לרווחה.
טוני הביט סביבו. בוחן את החדר , מפנים את מה שהלך שם.
החדר היה ריק.
אבל הוא ידע בדיוק מה התרחש שם.
החדר היה הרוס, דברים נפלו על הרצפה, על הקיר היה מריחה של דם, וכך גם על הרצפה.
קרו. היא נלחמה. למרות שהיא בטח ידעה שגם אם היא תנצח את זה שעלה לחדרה, יש עוד אנשים שבאו איתו. היא נלחמה כנגד כל הסיכויים.
הוא בחן את החדר פעם אחת אחרונה, ואז יצא ממנו. סוגר את הדלת בעדינות מאחוריו.
הוא הלך לחדר בצידו השני של המסדרון, ופתח אותו לרווחה.
הוא מצא בדיוק את אותו המצב שם.
החדר היה הפוך, רהיטים רוסקו על הרצפה, והיה שם דם, בכול מקום.
ג'ורג'. ניסית להדוף אותם. אז הם היו רבים. וזה מה שמצפה לנו.
הוא ירד במדרגות.
ואז שמע קול של מספר רגליים מסתובבים בקומה למטה. יותר משני זוגות של רגליים.
הוא הלך בשקט, מוכן להילחם עם מי שזה לא יהיה.
ואז הוא ראה אותם.
המשרתים. הם היו פצועים, מבוהלים, חלקם נרגעו כשראו את פני אדונם.
הם ניסו להגן עליה. הם יכלו לוותר ולהציל את עצמם, אבל הם ניסו לעזור.
הוא נאנח והתיישב על אחת הספות.
"ספרי לי מה קרה." הוא ביקש מאם הבית.
"אני מצטערת אדוני, הם פשוט היו רבים מידי. הם צצו מבין הצללים, בכלל לא ציפינו שמשהו כזה יקרה. לא משנה כמה ניסינו, הם היו מאומנים. הם הוציאו את ג'ורג' כשהוא עוד נלחם בהם, אבל הגברת... אני לא יודעת מה קרה בחדר שלה, אבל היא נלחמה כהוגן, האף של זה שנשא אותה היה שבור, והוא התקשה ללכת. הוא המם אותה כנראה."
כאב נראה על פניו.
הוא קם ואחז בכתפה לפני שפנה לצאת מהחדר. "תודה שניסיתם לעזור." הוא מלמל ויצא אל הגנים.
הוא נעמד בחוץ ונשם עמוקות, מנסה להרגיע את ידיו הרועדות.
גם בגינה היה נזק נוראי. צמחים נרמסו, נתלשו.
הכול הרוס.
מבטו בחן את הגן השומם, את הבית, ואת השער.
טוני הרגיש שהוא עמד מאחוריו עוד לפני שהוא דיבר.
"אני מצטער." מייקל אמר. "אני מבין את הכאב שלך."
"לא אתה לא!" טוני הסתובב, ומייקל החל מרגיש בפחד מחלחל בתוכו.
עיניו של טוני היו כה קשות, אכזריות הייתה בכול תו מתווי פניו.
"הם הרסו את הבית שלי, פגעו במשרתים שלי, ולקחו איתם את קרו ואת החבר הכי טוב שלי."
הוא הסתובב שוב, והחל לנסות ולהרגיע את עצמו.
"הם ישלמו על זה. כול אחד ואחד מהם. יש פה ילדים, וזקנים, גם הם יכלו להיפגע."
השקט ששרר הופר לפתע כשקולות של ניקיון החלו להישמע מתוך הווילה.
מארק יצא מהדלת וקרא אל טוני "יש לך טלפון."
טוני נכנס, משאיר את מייקל בגינה ההרוסה, לבדו.
"טוני לוקריצ'יו." הוא ענה.
"זה ויקו, אתה זוכר שאתה אמור לאסוף אותנו משדה התעופה היום?"
"ויקו?" טוני הניח את אצבעותיו על רקותיו. "לאסוף אתכם?"
"מה יש לך?" ויקו התבדח, "אתה אמור להיות האח המיושב בדעתו, אתה בטח זוכר שבסוף השבוע הזה מתרחשת החתונה של הילרי ושלי."
"אני מצטער ויקו, כן בוודאי שאני זוכר." טוני ניקה את גרונו, והחליט במהרה על צורת פעולה.
"יש לי כמה בעיות. אני לא בטוח שתתרחש חתונה, לפחות לא בווילה שלי." הוא הביט בחדר העבודה ההפוך. "אני גם לא בטוחה שהשושבינה הראשית תחזור בזמן לחתונה."
"על מה אתה מדבר?"
"ויקו, זה באמת סיפור ארוך ומסובך."
"אני מניח מהקול שלך שאתה בצרות. זאת הפעם הראשונה שאני שומע פחד בקול שלך. ספר לי. אני אעזור לך." ויקו ענה ברצינות גמורה, סקרן מעט לגבי הסיבה, אבל יותר מפחד. אחי מעולם לא נשמע מפוחד. זה בטח חמור.
"אתה בטוח?" טוני לא היה בטוח שהוא רוצה לערב את אחיו בעניין.
ויקו הנהן, ואז ענה "אני בטוח." כשנזכר שאחיו לא יכול לראות אותו.
"טוב, אם כך כדאי שאני אספר לך הכול. זה התחיל כשפגשתי את קרו באותה פעם ראשונה...."
אז מה אתם חושבים? מקווה שאהבתם- ואני מבקשת:
תגובות-תגובות-תגובות!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: