קרוליין התקדמה לאורך השטיח הדק והארוך,שבסופו חיכו השושבינים, השושבינות, והחתן.
היא יכלה לשמוע את מארש החתונה מתנגן ברקע בזמן שכל הלחשושים גוועו והקהל השתתק.
כל האנשים באולם הביטו אל הכניסה, לכיוונה.
היא הסמיקה בעודה מתקדמת לאיטה, צעד אחר צעד, באיטיות, השמלה הלבנה הארוכה נמשכת מאחורי גבה.
הפרחים בידה הריחו נפלא- לבנדר ארעה המחשבה במוחה.
היא הגיעה למקומה והסתובבה, היא הביטה בחיבה בחברתה הטובה ביותר, צועדת בשמלת הכלה, עם זר פרחי לבנדר משלה, הולכת לעבר המיועד לה.
כשקרו הביטה בעיניה היא ראתה בהן אושר והתרגשות.
הטקס עבר במהירות, חלף כטשטוש במוחה של קרו.
קרו אימצה את הילרי אל ליבה. "אני אתגעגע! אני אוהבת אותך כול כך, היל."
"גם אני אתגעגע." הילרי מחתה דמעה מעיניה ונשקה לה.
"תיהני בירח הדבש." רמזה לה קרו.
הילרי צחקה והסמיקה.
"טוב, אני מצטער להפריע לכן אבל אנחנו צריכים לצאת, להספיק לטיסה." ויקו נשק לקרו על שתיי לחיה, וזה היה הסוף. החתונה עברה, כמעט ללא תקלות, ועכשיו נשאר רק לחגוג את הנישואין.
המסיבה נמשכה, למרות שהילרי וויקו כבר נסעו אל שדה התעופה, כדי להספיק לטיסה שלהם.
קרו עמדה לבדה בכניסה למבנה. לא לגמרי בטוחה מה לעשות עם עצמה.
היא נאנחה והסתובבה. עם חיוך מזויף על פניה היא נכנסה, ונעצרה כששמעה בחדר הצמוד שיחה שלא הייתה אמורה לשמוע.
קול נשי, מוכר, התלונן, בעוד הקול השני, של טוני, נשמע רגוע, שקול.
היא הציצה מבעד לדלת הפתוחה וראתה את מריה עומדת מביטה בטוני עם חיוך קל על פניה.
מתי מריה הגיעה לכאן?
"זה לא יכול להמשך ככה. אתה לא מבין? הכול בגללה."
"אני חושב שאת צודקת."
"אז מה אתה מתכוון לעשות? לגרש אותה?"
היא שמעה את מייקל קורא לה מקצה המסדרון, ושניהם השתתקו והחלו להתקדם לכיוון הדלת.
קרו ברחה והתחבאה מאחורי פינת המסדרון.
היא הציצה וראתה ששניהם עמדו בפתח הדלת, ידה של מריה הייתה על כתפו.
"לא ענית לי. מה אתה הולך לעשות עם קרוליין ג'ונסון?!"
קרו הביטה בהם בבלבול.
"אני הולך לפתור את הכול בדרך שלי. תפסיקי ללחוץ עליי, מריה, אני יודע שאת דואגת לי, אבל זה מספיק." מריה הנהנה, התרוממה, נשקה לו קלות על שפתיו והלכה במורד המסדרון, מתרחקת מקרו.
קרו ברחה לאורך המסדרון, ומצאה שם את מייקל.
היא הניחה את אצבעה על שפתיו שכפתח את פיו לדבר.
היא משכה אותו מחוץ למבנה, אל הגן, היא התרחקה מהאזורים בהם הצטברו אנשים ואז נאנחה.
"כן מייקל?"
"את בסדר? את מאוד חיוורת."
"כן, אני מרגישה קצת סחרחורת. זה כלום."
"רציתי לשאול אותך מה קורה? את חוזרת? או שאת נשארת איתו?"
היא הביטה בעיניו של מייקל וראתה בהן לראשונה רגש שלא ציפתה לראות.
"אממ... אני לא בטוחה, אני חושבת שאני צריכה להתרחק לכמה זמן."
"ואת לא מתכוונת רק אל הארץ הזאת ואל ההוא, אלא גם אליי. נכון?"
"אני מצטערת מייקל. אני לא מרגישה בטוחה בשום דבר כרגע. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו."
"אני מבין, לפני פחות משבוע התמודדת עם הדברים שהכי פחדת מהם, ואת כבר לא בטוחה בעצמך. אבל אני רוצה לדעת." הוא הביט בעיניה. "יש לי תקווה? יש לי למה לצפות, או שההוא כבר לקח בעלות על הלב שלך."
היא נשכה את שפתה התחתונה. "אני כל כך מצטערת."
"אני מבין." הוא נאנח. "אם את מתכוונת לחזור, לפחות תני לי לעזור לך לארגן הכול. ואני מצטער, קרו. אני לא חושב שאני אוכל לראות אותך בזמן הקרוב." הוא אחז בפניה בין ידיו. "זה יכאב יותר מידי, אבל אני חייב לומר לך את זה. אני אוהב אותך. ולא משנה מה, אני תמיד אהיה ידיד שלך."
היא חייכה אליו בעדינות."אתה תמיד תהיה החבר הכי טוב שלי. מייקל."
"אני לא יכול לומר שזה הכי מעודד אותי, אבל לפחות זה משהו." הוא עצם את עיניו ונשק למצחה. "אני אתגעגע. את תמצאי את הכרטיסים שלך על המיטה בחדר שלך." כשהוא פתח את עיניו היא ראתה את העצב שאחז בו מבפנים.
"אני כול כך מצטערת. מייקל."
"אני יודע. זה מה שכול כך כואב." הוא נאנח, ועזב אותה. עומדת שם לבדה, מביטה בגן העמוס בצחוק מוזיקה וריקודים.
אך בתוך תוכה היא הרגישה קפואה. כול כך קפואה.
מריה מצאה אותה כך ונעמדה לצידה, מביטה גם היא לעבר הקהל.
"הוא מעולם לא רצה אותך. את יודעת."
קרו לא ענתה כולם ורק נשכה את פנים לחייה עם שיניה, מנסה להתעלם מהכאב שבפנים.
"הוא עשה את זה בתור טובה לויקו. ובתור מתנה להילרי. הוא לא רואה בך יותר מצעצוע. הוא החליט להציל אותך בגלל הקוד הגברי שלו, והגאווה שלו. הוא לא רצה שורה בלה תנצח אותו."
"מה את כבר יודעת?" קרו מלמלה.
"אני יודעת שבזמן שהוא עשה אותך הוא חשב עליי. אני יודעת שאת היית שם, ובגלל זה כול מה שקרה קרה. אני יודעת שאת לעולם לא תהיי עם טוני."
קרו צחקה במרירות. "ואני מבינה שאת כן? את רק משרתת."
"אני לא רק משרתת, אלא גם אישה, ובזמן שהוא היה איתי הוא גילה כמה. מעולם לא הצלחת לספק אותו. טוני הציל אותך כי היית מקרה מצוקה ותו לא. ואת לא הצלחת לכבוש אותו. הוא הודה שאת היית טעות. אחת שלא תחזור. את גם לא תהיי כאן מספיק זמן כדי להמשיך לנסות עם הטכסיסים שלך. דיברתי עם טוני. את לא תישארי פה עוד הרבה זמן."
"את כלבה."
"אני יודעת, ואולי בגלל זה הצלחתי איפה שאת נכשלת. טוני לא שלך, והוא לעולם לא יהיה. אז תחזרי לארץ שלך. הוא מעולם לא רצה בך כיותר מפלירט מזדמן, ולעולם לא ירצה בך כיותר מזה."
מריה הסיטה את שערה והטבעת שעל אצבעה לכדה הבזק של שמש. קרו הביטה בטבעת בעלת אבן גדולה ואדומה במרכזה.
"אהבת? טוני נתן לי את זה. אדום כצבע האהבה."
"יותר כצבע הדם."
"מה שתגידי. מה טוני אי פעם נתן לך?" כשקרו לא ענתה היא הוסיפה "חשבתי כך."
קרו הרגישה כאב חד בחזה. דקירה ארוכה. אז כנראה שכך מרגיש שברון לב. היא שפשפה את חזה. טוב שאני חוזרת הביתה. כדאי שאני אנסה להתחמק בלי לראות אותו. זה מספיק כואב גם ככה.
היא הסתובבה ושמעה את מריה מאחוריה "לאן את הולכת?"
ללא קבלת תשובה, מריה חייכה לעצמה והסתובבה בחזרה אל האורחים.
פה תשימו את השיר הזה- תיכנסו לקישור אם אתם לא מצליחים להפעיל את הפלאש פלייר:
קרו התכוננה להיכנס בחזרה לתוך המבנה כשראתה את טוני יוצא ממנו. לפני שיכלה להתחמק ממנו הוא קרו בשמה. "לאן את הולכת? את בסדר? את נראית קצת חיוורת."
היא עמדה במרחק מה ממנו, יודעת שברגע שתתקרב יותר מידי, היא לא תשלוט בעצמה ותפרוץ בבכי.
"אני מרגישה קצת סחרחורת. זה בטח בגלל יותר מידי שמפניה. ואני הולכת לשירותים."
"אה. טוב, תחזרי אחר כך, עוד מעט יתחילו ההופעות."
"כן." היא הביטה מעבר לכתפו וחייכה חיוך מזויף.
היא עברה אותו נכנסת למבנה ואז כשהמחשבה עברה במוחה קראה אליו "טוני!"
הוא הסתובב והביט בה.
היא בחנה אותו, את עיניו האפורות, שנראו כול כך סוערות באותו רגע. כתפיו הרחבות, מותניו הצרות ושיערו הכהה. היא בחנה את פניו, ואת ידיו.
"מה?"
"כלום, כלום." רק רציתי לקחת מבט אחד אחרון שלך. כך תישאר במוחי תמיד, תמיר וחזק, אפל ומסתורי, אני תמיד אוהב אותך. טוני.היא נאנחה. וגם אם זאת תהיה הפעם האחרונה, אני אשא את תמונתך בליבי לנצח. טוני.
"טוב, תסיימי מהר." הוא חייך חיוך קל. "אוה, ואם את כבר נכנסת, תקראי לג'ורג' שיבוא. הוא נמצא בחדר שלו."
"אין בעיה. טוני." היא הסתובבה בחזרה והרגישה את ליבה מכפיל את פעימותיו, גופה מתרחק, בעוד ליבה רוצה לחזור.
היא הלכה קודם כול לחדרה, והחלה לארוז, גופה פועל באופן אוטומטי בעוד מוחה עסוק במחשבות.
כמה אירוני שהדבר שהכי מכאיב לי, הכי הכאיב גם למענה שלי. כמובן שאני לא אהיה כמו איסבלה. אני לא אנתור להם טינה על כך שהם רוצים זה את זה. אני פשוט אעזוב. מגיע לטוני להיות מאושר, אחרי הכול. הוא הציל אותי.'טוני הציל אותך כי היית מקרה מצוקה ותו לא'. קיבלת מה שרצית מריה. אני עוזבת. לעזאזל. למה זה חייב לכאוב כול כך? זה יותר גרוע מהעינויים של איסבלה.
היא סיימה לארוז ונשכבה על המיטה, מחזיקה בידיה את הכרטיסים שמהווים את חלון היציאה שלה. היא אמורה להיות שמחה, כול הפחדים שלה נעלמו. שום דבר כבר לא יכול לאיים עליה. אבל כל מה שרצתה לעשות היה לקרוא את הכרטיסים לעשרות חתיכות.
לקחת את רוקי? כן. אני אצטרך חברה. מייקל לא יוכל להיות חבר שלי בזמן הקרוב, הילרי בירח דבש, ג'ורג' שייך לטוני. ואני אהיה לבד בלעדיו.
היא לקחה את המזוודה שלה ואת התיק וירדה איתם בזהירות במדרגות.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" קול הקפיץ אותה והיא כמעט נפלה במדרגות עם המזוודות.
אחרי שהצליחה לייצב את עצמה ואת המזוודות, אמרה "אני הולכת הביתה. ג'ורג'."
"למה?"
"כי אני לא שייכת לכאן. ומריה כבר הבהירה לי את זה."
"למה את בכלל מקשיבה לה?"
"כי היא צודקת. אני... אני צריכה ללכת. אני מצטערת ג'ורג'."
"אז את פשוט עוזבת?"
"אני חייבת."
"לברוח?"
"אני לא... מריה וטוני הסכימו על זה. אני אקל עליהם."
ג'ורג' נחר בלגלוג.
"זאת אהבה חד צדדית כמו שהייתה לאיסבלה."
"ומה גורם לך לחשוב את זה?"
"אני יודעת." היא לא הביטה בו.
"את בסדר?"
"כן."
"שקרנית."
כשהיא לא ענתה, הוא נאנח. "תני לי לפחות לעזור לך, אל תברחי סתם כך."
"אתה לא צריך לעשות כלום, מייקל כבר ארגן הכול."
"אוה."
"זה לא ככה ואתה יודע את זה. הוא הציע לי עזרה בתור חבר. וזה מזכיר לי- מתי מריה הגיעה לכאן?"
ג'ורג' מלמל משהו.
"אני לא שומעת."
"ביום שבו הגיעו גם ויקו והילרי."
"איך לא ראיתי אותה?"
"טוני החליט שעדיף שלא תדעי שהיא פה."
"אני מבינה."
"קרו," הוא אחז בזרועה כשעמדה לחלוף על פניו. "יש איזשהו משהו שאני יכול לעשות למענך?"
היא היססה. "כול דבר." הוא הבטיח בכובד ראש.
"תהיה מוכן... לארגן את רוקי ליציאה?" היא שינתה את דעתה באמצע המשפט.
"כן. את התכוונת לבקש ממני לספר לו. נכון?"
"אל תעשה את זה. הוא לא צריך לדעת כלום על מה שקרה."
"אז את סוף- סוף הולכת?" נשמע קול נשי מהיציאה לגינה בסוף המסדרון מאחוריהם.
"כן. קיבלת מה שרצית."
היא התקרבה ואמרה. "לא בדיוק. אני רציתי שתצאי מכאן בבושת פנים, ושלעולם לא תחזרי."
מריה הניחה את אצבעותיה על פניה של קרו והפנתה אותן אליה.
"למרות שאולי עדיף שתצאי כמו שאת, אני מאמינה שסבלת כבר מספיק. תלכי ואל תחזרי."
"אוה, אל תדאגי אני לא אחזור." היא הדפה אותה ממנה.
ג'ורג' בחן את המתרחש בעיניים מצומצמות.
"אז אני מבין שאת גרמת לכול המשבר הזה. מריה." הוא ירק את שמה. "כלבה תככנית קטנה."
מריה הביטה בו בשפתיים מצומצמות.
"אל תדבר אליה ככה. ג'ורג'." מארק הגיעה מאותה כניסה ממנה התכוונה קרו לצאת.
"ידעתי שלמרות שהבטחת להישאר נטרלי, בחשת לטובתה של קרו."
"ידעתי שאתה מעדיף את מריה. וידעתי שמריה חסרת רחמים. כמו שאמרתי, כלבה תככנית."
"אויש תסתום. עכשיו הפסדת את המעמד שלך בבית הזה. בכול פעם שהוא יביט בך הוא ייזכר בה. הוא כבר לא יהיה קרוב אלייך כקודם. תפסיד בכבוד."
"כאילו אתם ניצחתם בכבוד."
"תסתמו כולכם." קרו אמרה בזעם. "ג'ורג', תמלא את ההבטחה שלך. אני יוצאת לחכות למונית."
מארק זז מהפתח בחיוך, מפנה לה מקום למעבר.
היא יצאה, סוחבת אחריה את המזוודה. היא התיישבה על המדרגות בחוץ, מחכה למונית, ולרוקי.
"אני ממש מצטער, קרו."
"לפני שאני הולכת תאמר לי מה כרגע קרה בפנים."
ג'ורג' נאנח. "לא רציתי שתדעי את זה. מארק רוצה שיהיו יחסים בין טוני ומריה, כי היא די בשליטתו, והוא רוצה להיות המועדף על טוני."
"משחקי כוח."
"כן, וחשבתי שאת וטוני תוכלו לזהור ביחד."
"לזהור אה?" קרו אמרה בצחוק חסר הומור.
"כן, ומרגע שחשבתי את זה, מארק דאג לנסות ולהכשיל אותך, ומריה דאגה לפתות את טוני. מרגע שנכנעת, אני הפסדתי."
"אני מצטערת ג'ורג'."
"זה לא משנה. העיקר שאת תהיי בסדר. אני יודע שאת תזכרי אותי כקשור לטוני, אבל תתקשרי אלי מידי פעם, אני רוצה לדעת מה קורה איתך. למרות שבהתחלה הכול היה קשור למשחקי כוח, בסופו של דבר נהיינו חברים. לא?"
"כן, ג'ורג'." המונית הגיעה וג'ורג' עזר לה להעמיס הכול.
"ג'ורג'?" היא היססה שוב.
"כן קרו?"
"תתקשר מידי פעם. ספר לי מה איתך. מה איתו. ג'ורג', בבקשה גם אם הוא ירחיק אותך, תשמור עליו. למעני."
"כן. אני מצטער קרו. שזה נגמר ככה."
"גם אני." היא הורתה לנהג לנסוע לעבר שדה התעופה, ונופפה לג'ורג' מהחלון האחורי.
היא עברה את המכס במהירות יחסית, והתיישבה בחדר ההמתנה.
חדר ההמתנה החל להתמלא ונשמעה הקריאה הראשונה לעלות למטוס.
היא חיכתה, למרות שלא ידעה למה.
היא חיכתה עוד ועוד, עד שנשמעה הקריאה האחרונה, והיא רצה, מביטה אחורה מידי כמה שניות. רק כשהתיישבה במקומה והביטה החוצה הבינה.
היא חיכתה לו, למרות הכול, היא עדיין שאלה את עצמה אם הוא יופיע. כשהמטוס החל נוסק, היא הבינה. הוא לא. וזה הסוף. הסוף של הכול. למה הכול חייב להיגמר כך? היא השעינה את ראשה על החלון ונכנעה, סוף- סוף, לדמעות המצטברות, נותנת להן לזלוג לאורך לחייה ולהגיע לצווארה ולחולצתה. לא היה בה מספיק אנרגיה אפילו כדי למחות אותן.
" אני מאוד עצבני ברגע זה, אז לא הייתי משחק איתי משחקים אם הייתי את, כי אין לדעת מה אני אעשה, ולא כדאי לך לבחון את הרצינות שלי. את מבינה?"
ורה בלה הנהנה והורתה לכריסטופר לשחרר את קרו, אך ברגע שהאזיקים שוחררו, זרם חדש של דם החל לזרום, גורם לקרו להיאנח בכאב. היא קרעה שתי חתיכות של בד משמלתה והצמידה כול חתיכה אל אחת מידיה.
"עכשיו, איפה ג'ורג'?" כריסטופר הצביע לעבר דלת לא רחוק מאיפה שהם עמדו, וטוני סימן לאחד מהאנשים שלידו ללכת להביא את ג'ורג'.
האיש סובב את המפתח, ומיד הדלת נפתחה וג'ורג' יצא דרכה, שפתו שסועה, פנס שחור מתחיל להיווצר סביב עינו הימנית, אך הוא עדיין עמד על רגליו, ונראה כה זועם שהאיש שפתח למענו את המנעול נבהל והתרחק, מבחין באווירה המסוכנת שסביבו.
"ג'ורג'." אמר טוני בהקלה "אתה בסדר."
"פחות או יותר." סינן ג'ורג' מבין שיניו בזמן שהביט בורה בלה ובאחיינה, כריסטופר.
טוני החזיר את מבטו אל קרו, שישבה על השולחן והתאמצה לעצור את הדם, קשיחות מילאה את פניו.
היא נראית כול כך שברירית, ולמרות שהיא עברה כול כך הרבה, היא עוד לא איבדה את דעתה. היא לא קמלה, היא נלחמה בורה בלה. קרו הרימה את מבטה ושלחה אליו חיוך קטן ומודאג. אוה, קרו. אני אדאג לכך שדבר כמו מה שקרה היום לא יקרה שוב. לעולם.
מבטו עבר להתמקד בורה בלה בקור וקשיחות.
"תישארו כאן. ואם מישהו ינסה לברוח. תירו בו." הוא סינן אל האנשים שמעבר לכתפיו, והחל לרדת במדרגות לעבר קרו וכול שאר האנשים שניצבו למטה.
קרו בחנה אותו בזמן שירד. הוא נראה יציב, כול כך גבוה וחזק, אבל כול כך עייף... יכול להיות.. שטוני דאג לנו?
טוני הגיע לתחתית גרם המדרגות והחל מתקרב לעבר קרו.
הוא נעצר קרוב אליה עד כדי כך שהיא הריחה את הדאורדורנט שלו.
"תראי לי את הידיים שלך."
"לא זה בסדר. אני חושבת שהדימום נעצר קצת." היא משכה את ידיה מאחורי גבה והוסיפה, "תדאג לג'ורג', ולעצור את איסבלה וכריסטופר. אתה לא צריך לדאוג לי."
הוא נאנח. "אל תקשי עליי. אני רוצה לדאוג לך וכך אני אעשה. עכשיו תתני לי לראות את הידיים שלך."
היא נשכה את שפתה והושיטה את שתיי זרועותיה לעברו.
הוא החל מסיר את חתיכת הבד שהיא קשרה כדי לעצור את זרימת הדם.
היא עצרה צעקה כשהבד הורד מהפצעים, משפשף אותם, וחושף את המקומות בהם נכנסו המסמרים לידיה.
הוא בחן את הפצעים ואז קשר שוב את הבד מסביב לידיה.
"הדימום הפסיק, ואני אחטא את הפצעים אחרי שנדאג שורה בלה לא תוכל לפגוע בך יותר." הוא אחז בפניה בין שתי ידיו ונשק קלות לשפתיה.
"אני אדאג שהיא לא תוכל להטריד אותך יותר."
ורה בלה מלמלה "ואיך תעשה את זה? תהרוג אותי?"
טוני פנה אליה.
כשורה בלה ראתה את הכעס הקר ואת הרצינות בפניו, היא אמרה "אם תעשה את זה קרו לא תוכל לסלוח לך לעולם, אתה תהיה עם הדם שלי על הידיים שלך. המצפון שלה יהרוג אותה."
"אני לא חושבת שזה יפריע לי. טוני, אתה חופשי להרוג אותה." טוני בחן את פניה, ונאנח שוב.
"אני לא אהרוג אותה. למרות שזאת היא, ושאת לא רוצה לראות אותה חיה ברגע זה, אין דרך חזרה אחרי שלקחת חיים, ואני לא מתכוון לסכן את המעמד שלי בחייך בשביל מכשפה נקמנית זקנה." הוא פנה אל ורה בלה, "שלא תחשבי שצאת מזה בקלות. אני אדאג שתגיעי לכלא הנשים הכי גרוע והכי חומרני לנשים."
"אין לך הוכחות. לשום מעשה שעשיתי."
"למען האמת, יש לי. יש לי הקלטה שלך, כשאת מודה בכול הפשעים שלך, בזמן שקרו קשורה מדממת אל השולחן. אני חושב שזה מספיק חמור בשביל לדאוג שתישארי בכלא במשך כול חייך. ואם תנסי לעשות משהו מהכלא, אני אשים פרס כספי כול כך גבוה על ראשך, שלא יעברו 24 שעות לפני שימצאו אותך תלויה בתא שלך. הבנת?"
ורה בלה הביטה בו בהלם, שהפך לזעם עם כול שנייה שעברה.
טוני הרים את קרו מהשולחן והחל עולה במדרגות, כשג'ורג' עולה אחריו.
קרו נראית כול כך שבירה, כול כך עדינה. כול כך חיוורת. הדם של קרו לכלך את ידיו, והוא הרגיש את כעסו כלפי ורה בלה גובר.
אל תיתן לכעס לשלוט בך. אתה חייב לשלוט בכעס שלך. אתה חייב להוציא מכאן את קרו ולבדוק את הנזק, הגופני והנפשי שורה בלה עשתה.
קרו השעינה את ראשה על כתפו של טוני ועצמה את עיניה. זה היה יום ארוך, אבל אני סוף- סוף יכולה להירגע אני במקום בטוח. עם טוני.
עיניה נשארו עצומות גם אחרי שטוני יצא מהמבנה, משאי את המעצר של ורה בלה לאחרים, שם את קרו וג'ורג' בראש רשימת העדיפויות שלו.
בחוץ כבר ניצבו ניידות של המשטרה שויקו הזמין ואמבולנס, הוא וג'ורג' התעלמו מהניידות ומהשוטרים שהסתובבו באזור ופנו אל האמבולנס.
"ג'ורג'. תיכנס, אחרי זה נכניס את קרו."
כשג'ורג' עמד להתנגד טוני הוסיף "תמהר כדי שנכניס את קרו."
טוני התיישב על קצה האמבולנס, ובחן את קרו.
היא התעלפה? לא, היא סתם ישנה. זה באמת היה יום קשה בשבילה. הוא נאנח וחייך חיוך קטן. לפחות זה נגמר. קרו בטוחה.
כשקרו התעוררה, למספר רגעים היא לא זכרה היכן היא נמצאת. היא הביטה סביבה וראתה את החדר שלה בווילה של טוני. היא הדליקה את האור, קמה ובחנה את הפיג'מה הנקייה שהייתה עליה, ואז מחפשת את כתם הדם שנוצר כתוצאה מהקרב שלה עם הבריון. אך הקיר היה נקי, וכשהיא התקרבה אליו, היא הריחה ריח קלוש של צבע שנשאר. היא נגעה בקיר, ובחנה את אצבעותיה. ידיה היו נקיות. הצבע היה יבש, וכתם הדם נעלם, נמחק עם הצבע. היא הרגישה מוזר, מצד אחד, הקלה, על כך שהאיום הוסר מעליה, מצד שני, היא הרגישה דגדוג של דאגה בבטנה. יש לי הרגשה שמשהו רע קרה, או עומד לקרות. אבל אני זוכרת שורה בלה נאסרה, או לפחות עמדה להיאסר, וג'ורג' היה בסדר, פחות או יותר. וטוני. גם הוא נראה בסדר. עייף, אבל בסדר. אז למה אני מרגישה את ההרגשה הזאת?
לאחר שלא מצאה לשאלה תשובה, היא פנתה אל הארון, ולבשה טרנינג במקום הפיג'מה.
כשפתחה את הדלת היא שמעה קולות ממורד המדרגות.
היא הציצה וראתה את הילרי יושבת על אחת הספות, כשויקו לצידה, וטוני יושב על ספה מולם.
הילרי הבחינה בה "קרו." היא קפצה מהספה ומיהרה לחבקה.
"מה שלומך? את.. בסדר? היו לך חלומות? למה לא סיפרת לי על כול הצרות שלך? הייתי כול כך מודאגת." כשהילרי עצרה לשאיפת אוויר, קרו צחקה ואמרה "רגע, רגע, היל, שאלה- שאלה! אני לא יכולה לענות לך על הכול בבת אחת. דבר ראשון אני בסדר, ולא, לא היו לי שום חלומות, ולא סיפרתי לך על זה בגלל שידעתי שתדאגי כול כך, חוץ מזה, היה לך את החתונה על הראש, ולא רציתי להטריד אותך סתם. הנה, תראי, עובדה שטוני הצליח לפתור את הבעיה! אז את רואה, הכול בסדר!"
"ויקו עזר להציל אותך, רק בזכותו מצאו אתכם כול כך מהר, אותך ואת ג'ורג'. "
"באמת?" קרו פנתה אל ויקו ואמרה לו "תודה, ויקו!"
"בכול אופן, דחינו את החתונה, כדי שתוכלי להשתתף בה, ויש לי כול כך הרבה לספר לך, ואת חייבת לספר לי איך את מרגישה לורה בלה, כלומר, איסבלה." הילרי תיקנה את עצמה. והוסיפה "ככה טוני קורא לה." לאחר שקרו הביטה בה מבולבלת.
"טוב, הילרי, אני חושב שכדאי שקודם קרו תאכל ארוחת ערב היא לא אכלה כבר כמעט 24 שעות."
"נכון, קרו, את צריכה לאכול!" הילרי אחזה בידה של קרו ומשכה אותה לכיוון המטבח.
כשקרו ישבה ואכלה את ארוחת הערב, הילרי עדכנה אותה בכול מה שקרה בזמן שהיא נעדרה וישנה.
"אז החתונה תתרחש בסוף השבוע?"
"כן, בעוד שלושה ימים, וטוני הסכים שאני ואת נישאר פה בגלל שלחתן אסור לראות את הכלה לפני החתונה. אוה קרו, אני כבר לא יכולה לחכות." היא צחקה.
קרו חייכה אליה, והמשיכה לאכול, בעוד הילרי מדברת עוד ועוד, לא מבחינה בעובדה שקרו הפסיקה להקשיב.
מעניין מה יקרה עכשיו. לא עם איסבלה, אלא עם טוני. עכשיו כשהוא לא צריך להגן עליי... אחרי החתונה אני צריכה ללכת? להישאר? מה יהיה בינינו עכשיו, כשאין את הדאגה מאיסבלה מעל לראשנו?
לקראת החג, בגלל שלא יהיה לי הרבה זמן\ כוח להעלות פרק, החלטתי להעלות היום...
אני מזהירה- אני לא בטוחה שעשיתי בדיקת איות לקטע... פשוט אין לי כוח..
אני קצת (מאוד) חולה, ועייפה.
אוה- אנא שימו לב לאזהרות.... הפעם אני לא רוצה שאנשים שלא מסוגלים להתמודד יקראו את זה ><"
הנה הפרק...^^"
אני מזהירה, חלק מהתיאורים בפרק הזה יכולים לעורר בחילה, ואני מעדיפה להזהיר מראש אנשים בעלי קיבה רגישה. מצטערת, אבל החלקים הללו דרושים, איני יכולה לוותר עליהם. אני מצטערת מראש אם אני אגרום לחלק מכם בחילה.
פרק 30
בעודה עומדת שם, עם גבה אל המחילה שממנה יצאה, היא הרגישה איך ליבה עומד להתפוצץ, כשמולה עמדה האישה ממנה כול כך פחדה.
אחרי כל מה שעברה, קרו התפלאה שהיא עוד מסוגלת לעמוד על רגליה מול הפוביה הבאה שלה.
למה כול הדברים הרעים באים בצרורות? מה עשיתי שזה מגיע לי?!
"איסבלה אוביידו."
"קרוליין ג'ונסון." חיוך קר נסוך על הפנים הקרות והאכזריות. היו לה שפתיים דקות, עיניים כחולות קפואות, אף קטן וסולד. שיערה שחור, מלא בקצוות לבנות של זקנה. כיסא הגלגלים עליו ישבה נצץ באור החזק.
"אז את עמדת מאחורי כול זה?" היא שאלה ברעד.
איסבלה לא ענתה ורק חייכה את חיוכה הקר.
"אז אני מניחה שלא מתת בשריפה."
עווית של כעס עברה על פניה של איסבלה. "הניסיון של אבא שלך להרוג אותי לא עבד. נמלטתי דרך אחד החלונות."
"אבא שלי לא התחיל את השריפה, את התחלת אותה."
"למה את מאשימה את מי שמחזיקה בך? את רוצה למות?"
קרו צחקה, מנסה להעלים את הרעד מגופה ומקולה. "כאילו שתתני לי ללכת. אני מעדיפה להתעמת איתך ולא למות בכאב שקט. חוץ מזה, מה את רוצה ממני? לא גרמת לי מספיק סבל?"
" בגלל השריפה אתם ברחתם, אבא שלך התחתן עם המשרתת שילדה אותך, ואני נשארתי מאחור, בכיסא גלגלים!"
"כן, אני באמת צריכה להודות לאש ההיא ששחררה אותי!" קרו אמרה, מתמלאת כוחות למשמע הכאב שממנו סבלה איסבלה, שהיווה כמו נקמה לכאב שגרמה לה בתור ילדה.
"היא אומנם שיחררה אותך, אבל היא כבלה אותי לכיסא הגלגלים הזה!" הטונים של קולה התחילו לעלות, וקרו התענגה על העובדה שהיא הפכה את המענה למעונה.
קרו לא ידעה מה לעשות חוץ מלחייך לשמע המשפט הכואב.
החיוך הרגיז את איסבלה רק יותר והיא צעקה על המשרתים שלה שהיו בחדר.
מישהו התקרב אליה, והיא הביטה לעיניים כחולות, זהות לאלו של איסבלה.
"אני מבין מה טוני מוצא בך." הוא אמר בחיוך.
"טוני? אתה מכיר את טוני?"
הוא לא ענה ורק התקרב ואחז בזרועותיה החלשות, "עזוב אותי!" היא קראה.
איסבלה חייכה למשמע הכעס בקולה.
"מה זה, איסבלה? יש לך בן? הוא נראה יותר גדול ממני, מה שאומר ש... למה עינית אותי כשהייתי ילדה?" קרו צעקה וכשהגבר לצידה כפת אותה אל מה שנראה כמו שולחן ניתוחים. האזיקים שהחזיקו את ידיה היו מלאים במסמרים.
"ככה את לא תזוזי. אלא אם כן את מעדיפה לאבד את הידיים." הגבר גיחך והתרחק.
איסבלה התקרבה אליה והביטה בפניה בקור. "תמיד היית חוצפנית, אבל אני זוכרת שבתור ילדה היית קצת יותר צייתנית. אני אחזיר אותך לדרך בה היית. ילדה טיפשה. עדיין לא למדת, אפילו אחרי כול הזמן הזה, חזרתי כדי להעניש אותך."
קרו הרגישה איך כול הביטחון שלה מתמוסס, בעוד המילים מעברה חזרו לרדוף אותה.
"את אף פעם לא תברחי ממני."
"למה? מה את רוצה ממני? מה עשיתי לך?" קרו ענתה בקול חנוק.
"אוה, אני אספר לך בדיוק מה עשית, מה את ומשפחתך עשית למשפחתי."
"אבל... לא עשיתי לך כלום!"
"אוה תשתקי." היא סימנה לגבר, והוא כפת את פיה של קרו בחתיכת בד מלוכלכת.
"הגיע הזמן שבו משפחתי תקבל את נקמתה."
מטורפת.קרו הביטה בה בעיניים מפוחדות. אז את לא מתה אחרי הכול. אין לי מה לעשות. הפעם אין לי לאן לברוח. אין מי שיציל אותי. כמו הפעם הקודמת. המרתף. העינוי.הפעם היא תישאר מדממת על הקרקע. כמו אז. זה בדיוק כמו אז, כשהיא תפסה אותי מנסה לברוח.
טוני עמד והביט בקרו הכפותה, כשכריסטופר עומד לצידה, וורה בלה יושבת בכסא גלגלים בצד השני של החדר. קרו הייתה חיה. היא נראתה נורא, אבל עדיין נושמת, עדיין חיה, טוני נשם בהקלה.
הוא בחן אותה, בחיפוש אחרי פציעות. שמלת הפיג'מה הלבנה כבר לא נראתה לבנה כול כך, מוכתמת כולה באבק ודם. דם זלג מידיה הכפותות, היה פצע עם דם יבש בראשה, וכפות רגליה דיממו גם הן.
אבל היא חיה. זה כול מה שחשוב.
טוני בחן את האווירה שלמטה, הוא הרגיש גלים של מתח, כעס ושנאה. הוא לא היה בטוח מה הגיע ממי, אז הוא סימן לאנשים לא לזוז, והאזין לשיחה.
"את רואה? קרוליין? את כפותה ואצלי, לא הצלחת לברוח ממני אחרי הכול."
הוא ידע כמה זה כואב לקרו, כמה היא בטח מפחדת. הוא שאף שאיפה עמוקה דרך הפה והחזיק את האוויר בפנים. הוא חשב על כול הדרכים האפשריות להרוג את ורה בלה.
"לפני שאני אספר לך על הסיבה שבגללה הכול התחיל, אני רוצה להתענג קצת על העבר שלנו ביחד." היא הביטה בקרו, במבט מתגרה, והחלה מתקרבת אליה.
ורה בלה הייתה ליד ראשה של קרו, וטוני הבחין בדמעות של פחד זולגות מעיניה.
אפשר באמצעות אקדח, חשב, אבל זה קל מידי.
ורה בלה העבירה את ידה על לחייה של קרו, מוחה באצבעה את אחת הדמעות, ואז מרימה את אצבעה לאור, בוחנת אותה, ואז מחייכת.
"בדיוק כמו אז. את זוכרת? השולחן, האור, האזיקים האלו. כואבים נכון? הזיכרונות. קיוויתי שתישארי ערה במיטה תחשבי עליי, תחשבי על הסוד הקטן שלנו."
טביעה, חשב טוני. לאט. בביוב.
אני יודעת שאם הגעת לכאן, עברת את המסלול שהכנתי, כולו בשבילך. אני מכירה אותך, אפילו אחרי כול הזמן הזה, אני יודעת מה תעשי ומתי. ידעתי שאת תעברי במחילה הצרה ההיא." ורה בלה הצביע לעבר חור פצפון קטן בקיר. "פחדת? אני מקווה שכאבת מרוב פחד. אני מקווה שהתמוטטת באמצע הדרך מרוב פחד." ורה בלה חייכה חיוך קר, מתענגת על הדמעות שהמשיכו לזרום על לחייה של קרו.
לא- סכין חלוד. חתך עד המעיים. טוני שמע על אנשים שנאלצו לחיות במשך יומיים ולהרגיש את הקרביים שלהם נאכלים על ידי זיהום.
"והתמונה, אמרו לך שהסקרנות הרגה את החתול, לא? אבל ידעתי שתהפכי את התמונה בכול מקרה. כמה בטח נבהלת כשראית אותי, מביטה בך בחזרה." בשלב זה, ורה בלה צחקה, וקרו ניסתה לנוע, עיניה מצומצמות בכאב שנגרם מהאזיקים הממוסמרים.
"אוה לא, קטנה שלי, עוד לא סיימתי לבדר את עצמי. תאמיני לי שאני נהנית, אחרי כול הזמן הזה, אני עדיין נהנית כמו בפעם האחרונה שנפגשנו. את זוכרת? קרוליין? את המרתף, והדם, והרצפה הקשה. תמיד רציתי לשאול אותך- איך זה להרגיש את החיים בורחים ממך?"
אולי, הרהר טוני, אני אעשה לורה בלה את כול הדברים האלו. פעמיים. זאת תהייה נקמה מספקת.
"ומה חשבת על התמונות? מזכיר לך את מסלול העינויים שלנו?" כשעיניה של קרו נפקחו בפחד.
"ידעתי שכן. אני מניחה שזה שיגע אותך במשך השנים. השאלה הזאת. למה?"
גבותיה של קרו כווצו.
טוני התעורר מהרהוריו. קדימה, זקנה בלה, ספרי לנו, מה הסיבה שבגללה את כול כך שונאת את קרו. ספרי לי כדי שאני אוכל להחליט על הנקמה הטובה ביותר בשבילך.
"ראית את האחוזה הישנה והרוסה ההיא? למה אני שואלת, לא רק ראית אותה, היית בתוכה."
ורה בלה התיישרה במושבה, והבעת פניה חזרה להיות קרה וקשה.
"זה האחוזה של המשפחה שלי. המשפחה שלך הרסה אותה. המשפחה שלי הייתה אחת המשפחות העשירות בסביבה, אבל כול הקודמים לי התחתנו בגלל עסקים וכסף, ולא בגלל אהבה, אבל אני עמדתי להיות אחרת, להתחתן עם אביו של טוני. כן, טוני שלך." היא אמרה כשקרו בהתה בה בהלם.
"אבל בסוף הוא התחתן עם מישהי אחרת, מישהי ממעמד נמוך, והמשפחה שלי הכריחה אותי להתחתן עם אביך. אביך שנא אותי, בגלל זה הוא ברח מהבית כל כך הרבה, ולבסוף, סביך התערב בעסקים כנגד המשפחה שלי, והוא מוטט אותנו מבחינה כלכלית. המשפחה שלי נכנסה לחובות. והכול השתנה ביום שנולדת, אבא שלך העריך אותך יותר ממני, והוא תמיד לקח אותך איתו, אבל כששכנעתי אותו שאת צריכה אם, ולא רק אב, את הגעת ישר אל בין הידיים שלי. אני מניחה שאת מבינה מתי זה התחיל. לא רק שאביך תמיד הציג אותך בתור הילדה שלו, אבל לא בתור הבת שלי, את קיבלת את כול מה שנגזל מהמשפחה שלי. ולא רק זה, כול הזמן קיבלת את כול תשומת הלב של הכול, זה לא הספיק לך! מאחורי גבי, המשרתים קראו לי השפחה ולך הגברת." כעס ושנאה נלחמו על מקומם בפניה של ורה בלה.
"בערך אז התחלתי להוציא את העצבים שלי על הבן של אחד המשרתים, שלבסוף שאל אותי למה אני לא פונה אל המקור של הצרות שלי- אלייך." היא חייכה בקשיחות. "ואני נהניתי מההלקאות של זאת שהרסה אותי."
מטורפת. זה היה כול הסיפור?
קרו כנראה חשבה אותו הדבר והביטה בה ברחמים משולבים בפחד, כשורה בלה סטרה לה על לחייה. האזור המוכה מאדים מספר שניות מאוחר יותר.
"אל תלגלגי עליי! אני עברתי גיהינום, כשהמשפחה שלי כעסה עליי ולעגה לי על כך שלא הצלחתי להחזיק בבעלי, ושבגללי המשפחה שלי נאלצה לעזוב את הבית, הם ניתקו את כול הקשרים איתי, והשאירו אותי עם בעל ששונא אותי, ועם הילדה הלא חוקית שלו, ואם זה לא מספיק, נערך אירוע שבו פגשתי את אביו של טוני ואת המשפחה המאושרת שלו. את היית איתי שם, והוא שאל עלייך. הפכתי ללעג בפני כול האולם כשהם גילו שאת הילדה הלא חוקית של בעלי. וזה נהיה גרוע יותר ככול שהתבגרת! פתאום כול הגברים היו שמים לב לנערה היפה, ואמה החורגת. הפכתי ללעג וקלס בפני כול מי שהכיר את אביך. הייתי יכולה להיות מאושרת עם אביו של טוני, אם לא אבא שלך והשידוך שלנו. אפילו את צחקת עליי! את! ילדה קטנה, מפונקת טיפשה ואנוכית!"
כריסטופר הוריד את המכסה מעל פיה של קרו.
"בגלל זה עשית לי את זה?! בגלל הסיבה הטיפשית הזאת?" היא צעקה עליה, נרעדת כשהמסמרים ננעצו עמוק יותר בעורה. "ומה עם הבן שלך? את אומרת את כל זה עליי, אבל יש לך בן לא חוקי משלך! "
"הוא לא הבן שלי."
"יש לכם את אותם עיניים."
"הוא האחיין שלי, כשאחותי הטיפשה וחסרת הכול פנתה אליי עם הבן הלא חוקי שלה, החלטתי לחנך אותו, להשתמש בו לנקמה שלי. וזה עבד. את כאן, וטוני נמצא באחוזה שלו עכשיו, מתענה עם המוות שלך." היא תפסה את פניה של קרו.
"רציתי נקמה והשגתי אותה, מהילדים של שני אלו שזנחו אותי. זה שבגד בי והתחתן עם הזונה ההיא, וזה שהתחתן איתי ויצר ילדה לא חוקית מאחורי גבי!"
קרו צחקה "את משוגעת!"
"אולי, אבל בסוף היום, את תהיי זאת שתמות, לא אני."
"אני לא מפחדת ממך! אני כבר לא ילדה קטנה ופחדנית!"
"שוב, זה אולי נכון, אבל סיפרו לי שאת ממש צרחת ובכית מפחד בבתולת הברזל המיוחדת שעיצבנו למענך."
"אני לא מבינה. אלו היו הסיבות שלך? קצת חוסר תשומת לב, ילדה לא חוקית, וגברים שנטשו אותך? זה גרם לך לשנוא אותי, ולרצות לנקום בי באמצעות התעללות?"
"משפחת אוביידו תמיד מקבלת את הנקמה שלה. זה לא הכול, בהתחלה האחיין שלי לא רצה להשתתף בנקמה, אבל בשנים האחרונות הוא הצטרף לצידי, במטרה לנקום בטוני, באזור הכי כואב. את."
"אני? הוא הכיר אותי לפני זמן לא רב! איך היית כול כך בטוחה שזה ישנה לו?"
"אז אני מבינה שאת לא זוכרת."
"לא זוכרת מה?"
"במפגש ההוא, כולם היו מוקסמים ממך, וטוני יותר מכולם. ידענו שלא משנה מה יקרה, הוא ישתגע במקרה של עלמה במצוקה, ואת היית פשוט מושלמת."
כריסטופר חייך. "הלוואי שהייתי יכול לראות את פניו כשהוא יימצא את הגופה המתה שלך. לרוע המזל, כשהוא יימצא אותך, אנחנו נהיה בטוחים, רחוק מכאן."
" מאיפה אתה מכיר את טוני?ומה יש לך נגדו? אל תגיד לי שזה העניין המטומטם הזה של הנקמה של משפחת אוביידו או משהו כזה. זה פשוט בולשיט!"
"הכנסתי את הילד הלא חוקי הקטן לבית ספר לבנים, אותו בית ספר שבו טוני הקטן למד. זה היה מקום מאוד קשה, מאוד אכזרי, שמחתי לדעת שטוני הקטן סובל גם הוא.הם היו חברים כמובן שהכול השתנה כש-"
כריסטופר עצר אותה.
"זה עניין פרטי וארוך ביני לבינו. אבל אני יודע שהוא יסבול מהמוות שלך. גם אם הוא לא היה מרגיש אלייך משהו, הוא עדיין היה סובל, בגלל שהוא הפסיד בקרב נגדי!"
קרו הביטה בשניהם בשוק. "שניכם מטורפים! משוגעים! כלומר, תמיד ידעתי שמשהו קצת לא בסדר עם איסבלה, אבל... אולי זה משהו שעובר במשפחה?!" ורה בלה סטרה לה שוב.
"נו קדימה! מה את כבר יכולה לעשות לי שלא עשית לי בעבר! את פשוט סדיסטית!"
"תשתקי!" ורה בלה הרימה את ידה כדי לסטור לה שוב על לחייה,
"לא הייתי עושה את זה אם הייתי במקומך." טוני אמר בקול שקט וקר.
כחמישה עשר רובים היו מכוונים לעבר הדמויות מלמעלה.
קרו בהתה בהם. "טוני? מה אתה עושה כאן?"
"הי קרו. אני שמח לראות שאת חיה." חיה, נושמת, אמיצה כול כך. להתעמת מול הפחדים שלך. חושך, קלאוסטרופוביה, ורה בלה.
"ורה בלה, כדאי שתדעי, אבא שלי מעולם לא אהב אותך. אני לא יודע למה חשבת שכן, אבל אני לא הולך לוותר לך על כול הסבל שגרמת, במיוחד בהתחשב בסיבות. תשחררי את קרו עכשיו." ורה בלה פתחה את פיה להתנגד והוא הוסיף "אלא אם כן את רוצה למצוא את עצמך בכיסא גלגלים, עם כדור בראשך. אני מאוד עצבני ברגע זה, אז לא הייתי משחק איתי משחקים אם הייתי את, כי אין לדעת מה אני אעשה, ולא כדאי לך לבחון את הרצינות שלי. את מבינה?"
עכשיו אתם לא יכולים להתלונן על האורך XD אז זהו להיום... למקרה שלא יצא לי לומר- חג שמח ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: