הנה הפרק הראשון שסיימתי בצהריים ולא יכולתי להתאפק, אז העליתי היום.

אגב, רק כדי שתדעו מראש, אני כותבת כל פעם פרק. ז"א, אין לי כבר את כל הפרקים כתובים ככה שזה יקח קצת זמן עד שיעלה פרק כל פעם,

אם אתם רוצים את זה ארוך ומעניין מן הסתם.

מצטערת אם זה קצר מדי, בוורד זה תמיד נראה יותר ארוך. <<

אני אפסיק לפלסף, תהנו.

התעוררתי לצלילי מכונות מצפצפות בחדר לבן, לבושה בחלוק כחול ועליי צינורות.
פקחתי את העיניים באיטיות, לרגע ראיתי מטושטש אבל מיד הכל התבהר וראיתי בחור ברונטי עם חלוק כחול כמו שלי  יושב על ברכיו, רוכן מעל מיטתי.
הוא לא אמר כלום, רק פער את פיו מעט וישר חיבק אותי. זזתי באי נוחות ובעלתי רוק, והוא עמד והסתכל עליי.
"היילי, הכל בסדר?" הוא שאל.
"כן.. אני חושבת. מה אני עושה כאן?" שאלתי כשהבנתי שאני נמצאת בחדר בבית חולים.
"הייתה לך.. לנו, תאונה. את לא זוכרת?" הוא כיווץ את מצחו ועל פניו הופיעה דאגה.
"לא... מה.. לנו? סליחה אבל.. אנחנו מכירים?" גימגמתי בחולשה.
הוא בלע רוק בכבדות, הלך כמה צעדים אחורה והתיישב על הכיסא בחדר.
'היא עלולה להתעורר עם שכחה למשך זמן מה... אני לא יודע כמה זמן זה יכול להימשך, אבל חשבתי שצריך להודיע לך מראש' הוא נזכר במה שהרופא אמר.
התיישבתי על המיטה והוא מיהר לקום ולהשכיב אותי חזרה, אבל התנגדתי. "אני בסדר". הייתה שתיקה קצרה.
"הכל בסדר? איך קוראים לך?" שאלתי. נראה היה כאילו הוא בא להגיד משהו והתחרט, אבל אז פתח את פיו שוב.
"דני, קוראים לי דני. תראי, היילי... –"
"היילי?" שאלתי בחוסר ריכוז.
"כן, את. את היילי" הוא פלט אנחה. "את זוכרת משהו?" הוא החזיק את ידי.
"לא." אמרתי אחרי כמה רגעים של מחשבה.
"אלוהים..." הוא מלמל לעצמו. "הייתה לך, לנו, תאונה. אתמול בלילה. היינו במועדון עם הבנים והשתכרתם. התלוננת שכואב לך הראש ואת רוצה ללכת הביתה, אז לקחתי אותך במקום טום כי הוא השתכר יותר מדי..."
הוא רצה להמשיך לספר אבל עצר כשראה את הבעת פניי המבולבלת.
"מי זה טום? ואיזה בנים?..." שאלתי, הוא ישב על ברכיו ושוב רכן על מיטתי, עדיין מחזיק בידי.
"טום הוא חבר שלך. אתם ביחד שנה," הוא אמר ועל פניו עלה חיוך קטן. חייכתי חיוך קלוש לנוכח המחשבה. "ואני, דאגי והארי החברים הכי טובים שלו. וידידים מאוד טובים שלך. אנחנו מנגנים יחד בלהקה, ארבעתנו. היית באה להרבה הופעות ואחרי ההופעה תמיד היית נכנסת למאחורי הקלעים ומספרת על כמה שהמעריצות שלנו משוגעות," הוא צחק לרגע והרצין שוב.
"אז לקחתי אותך מהמועדון ההוא.. זה היה לפנות בוקר, לא היו כמעט מכוניות בכביש. בדיוק אמרת את אחד המשפטים השנונים שלך," הוא חייך, "וצחקנו כמו מטורפים, אני אפילו לא יודע למה..." הוא שתק לרגע והחיוך ירד מפניו.
"תמשיך" ביקשתי.
"צחקנו ממש חזק והעיניים שלי לא היו על הכביש, ופתאום מצד שמאל משאית נסעה במהירות, הנהג איבד שליטה... הסתובבתי וראיתי את אורות המשאית, את צעקת ואז התעוררתי כאן. אבל אני התעוררתי כמה שעות אחרי זה, את התעוררת רק עכשיו, עברו כמעט יומיים, כבר אחרי חצות. טום שיגע את הרופא," הוא פלט צחקוק חלש, "היית צריכה לראות איך הוא דאג לך. כולנו דאגנו."
חייכתי למראה פניו. הדלת נפתחה והוא שיחרר את ידי במהירות. בחור בלונדיני נכנס בדלת והם סימנו משהו עם הראש אחד לשני.
"סיפרתי לה מה קרה אתמול, השאר השארתי לך..." הוא אמר לבחור הבלונדיני וטפח לו על הכתף קלות.
"תודה, דן" הוא ענה לו ודני יצא מהחדר.
"היי" הוא חייך ובצד שמאל של פיו התגלתה גומה גדולה.
"טום?" ניחשתי.
"את זוכרת?" הוא נראה מופתע לרגע ועינייו אורו.
"לא... פשוט, דני סיפר לי... אז חשבתי..." אמרתי בהיסוס.
"כן, אני יודע, מצטער." הוא התקרב למיטתי ונשען על המזרן עם ידיו.
"אין על מה" חייכתי קלות.
לרגע עבר בראשי הבזק אור וראיתי אותו ואותי מתנשקים. זה נראה היה כאילו אנחנו במסיבה, כנראה לפני התאונה. כיווצתי את גבותיי וזזתי באי נוחות והוא נבהל.
"הכל בסדר?" הוא החזיק בידי במהירות.
"כן, פשוט ראיתי... ז"א, נזכרתי לרגע... בנו. דני אמר לי שאנחנו חברים..." אמרתי, זה הרגיש מוזר להגיד את זה.
הוא רק חייך. נשכתי את שפתי התחתונה למראה הגומה שלו... החיוך שלו הרג אותי.
"הרופא אמר שרוב הסיכויים שתקומי עם שכחה, אבל זה יעבור תוך כמה זמן."
"כמה זמן?" שאלתי.
"זה אמור להיות רק כמה ימים. חוץ מזה יצאת כמעט בלי שריטה מהתאונה הזאת. גם דני בסדר, תודה לאל."
"אתם ממש חברים טובים אה?" אמרתי בחיוך.
"כמו אחים. את יודעת את זה. ז"א... עכשיו את לא זוכרת, אבל –" השתקתי אותו, "זה בסדר, הבנתי למה התכוונת. בכל מקרה, רואים עליכם" צחקתי.
הדלת נפתחה שוב, הפעם נכנסו שני בחורים, בלונדיני וברונטי, ואיתם בחורה שנראתה בערך בגילי, עם שיער שחור וארוך ומבנה גוף צר.
טום הסתכל עליהם וקם, והסתכל בחזרה עליי.
"היילי," לקח לי כמה רגעים להיזכר שהוא מדבר אליי, "אלה דאגי," הוא הצביע על הבלונדיני, "הארי, ולורן. הממ.." הוא השתהה לרגע.
"הארי ולורן חברים," הוא חייך ולורן פלטה צחוק, חובקת את מותנו של הארי.
"והיא חברה מאוד טובה שלך" טום המשיך.
לורן שיחררה מאחיזתה בהארי והתכופפה לעברי בחיוך. היו לה עיניים בהירות ושלוות, המבט שלה הרגיע אותי משום מה.
"היילי" היא הרחיבה את חיוכה וחיבקה אותי.
"תראי, אני מצטערת שאני לא זוכרת – " היא קטעה אותי, "אוי, אל תתחילי. תמיד היית פלספנית כזאת." היא צחקה.
"אני יודעת שכרגע את לא זוכרת, אבל זה יחזור תוך זמן ממש קצר" היא אמרה, הנהנתי וחייכתי בחזרה.
"זמנך עבר, עכשיו תורנו!" הבלונדיני, דאגי, משך אותה אחורה בחיוך ניצחון והוא והארי התקרבו לעברי.
"Squarepants! מה נשמע יקירתינו?" דאגי קרץ לעברי וצחקתי במבוכה.
"היא לא זוכרת, אידיוט" הארי תקע לו מרפק בצלעות והוא פלט אנחת כאב.
"היא שומעת אותך, אידיוט" הוא החזיר לו וטום גלגל את עינייו בחיוך ויצא החוצה.
"בכל מקרה, אם האדון הזה," הוא דחף את הארי הצידה, "לא יפריע לי, אני אוכל להציג את עצמי ברשמיות ולספר על מעללינו לפני ההתנגשות הנוראה של דני שנפלה על גורלך" הוא חייך וצמצם את עינייו.
ואו, יש לו עיניים ממש קטנות.
"לך על זה" אמרתי והתיישבתי על המיטה, נשענת קדימה בסקרנות.
"נתחיל מזה ש... הוא קורא לך Squarepants בגלל שכל ערב חמישי... אתם רואים ביחד את כל הפרקים של בובספוג שהיו באותו שבוע" הארי אמר לבסוף בעוד שדאגי עדיין ניסה להיאבק בו.
"לך מכאן! אני רציתי לספר לה!" הוא אמר בפרצוף זועף.
"טוב טוב, רק תיזהר לא להפליץ או משהו, שלא תתעלף לנו שוב" הוא צחק ויצא מהחדר.
"תתעלמי ממנו, הוא סתם מסריח" הוא אמר בשילוב ידיים. התחלתי לצחוק בקול רם והוא הצטרף.
"בקיצור!" הוא אמר ברצינות לפתע, על פניי התפשטה הבעה מופתעת והוא התחיל לצחוק שוב.
הסתכלתי עליו בהרמת גבה וחיכיתי שימשיך לספר.
"אוקי, אני מבין. בלי צחוקים, צריך להשלים פערים!" הוא אמר והניף את אצבעו בסמכותיות.
קיפלתי את רגליי והורדתי את השמיכה, היה ממש חם. הוא התיישב בישיבה מזרחית על המיטה מולי והסתכל עליי בחיוך.
"למה אנחנו מחכים?" אמרתי בחיוך מוזר אחרי כמה רגעים של מבטים מוזרים.
"למה את מתכוונת..." הוא הקפיץ את גבותיו בחיוך שרמנטי.
"דאגי!" צעקתי עליו ונתתי לו מכה ברגל.
"היי! טוב, סליחה. אל תגידי לטום, הוא יתחיל להטיף לי עוד פעם על זה שאני לא מבין נכון מה שאומרים לי."
"בקיצור..." חיקיתי אותו.
"בקיצור!" הוא אמר, שוב. "את בת 21, כמוני. יש לך יום הולדת ב25 ביוני, שזה היה שלשום, בערב של המסיבה, יצאנו לחגוג לך... אממ, מה עוד?... את גרה עם טום, את אוהבת בירה, מאוד, יותר ממני. ו... אממ... איפה הייתי?" הוא התחיל להתבלבל ומלמל לעצמו דברים מוזרים שלא הקשבתי להם.
'אני גרה עם טום? ואו, זה... מוזר. זאת אומרת, אני מניחה שזה נורמלי, הרי אנחנו ביחד. למרות שאני לא מרגישה אליו כלום... אני חושבת.' חשבתי לעצמי.
פתאום תקף אותי כאב חד בראש ודאגי נבהל. "היילי, הכל בסדר?" הוא אמר בהיסוס.
קימטתי את מצחי ושמטתי את ראשי למטה. "אני... אני כבר חוזר" הוא אמר במהירות ויצא מהחדר.
נשכבתי חזרה על המיטה ועצמתי עיניים, מנסה להתעלם מהכאב.
כעבור כמה רגעים דאגי וטום נכנסו במהירות לחדר. "את בסדר?" פתחתי את עיניי וטום החזיק בידי במבט מודאג.
"כן, תודה." אמרתי, ומיד תקף אותי לרגע עוד כאב חד שהרגיש כמו מין דקירה, אבל הפעם זה נעלם במהירות.
"תירגע, אני בסדר." אמרתי לטום שעדיין עמד לידי, מבוהל. "תשב." ביקשתי ממנו. הוא הנהן בראשו והתיישב על הכיסא בחדר.
הרופא נכנס לחדר בטענה שדאגי אמר שנדפק לי הראש. מה נסגר עם הבחור הזה?
"מה שלומך, היילי?" הוא פנה אליי בחיוך חם.
"אני בסדר, רק היה לי כאב חד בראש לרגע..." מלמלתי.
"זה תופעה שכיחה אצל אנשים שאיבדו את הזיכרון. זה יכול לקרות שוב, אבל אל תיבהלי, זה יעבור מהר. בכל מקרה, באתי להודיע שאת משוחררת, את יכולה לחזור הביתה היום. ושכחה תעבור בהדרגה, תני לזה זמן." טום קם אליו בחיוך ואמר כמה דברים באוזנו.
כשקמתי מהמיטה הייתה לי סחרחורת לרגע מחוסר שווי משקל, אבל מיד התייצבתי.
טום הביא לי את הבגדים שלי ולאחר עשר דקות יצאתי מחדר בית החולים, וראיתי רק דני יושב במסדרון.
"דאגי בשירותים, הארי ולורן היו חייבים ללכת אבל ביקשו למסור שהם יבואו לראות אותך שוב מחר בבוקר." הוא אמר בחיוך עוד לפני שהוצאתי מילה מפי.
"אוקי." צחקתי קלות. "וטום?"
"הלך לסדר כמה מסמכים בקבלה, בואי נלך" הוא קם ושם את ידו על גבי, לתמוך בי.
"דני, אני בסדר" גיחכתי.
"כן, סליחה" הוא הוריד את ידו במבוכה.
"אוה! נזכרתי, אמא שלך התקשרה. אמרתי לה שאת בסדר וטום לוקח אותך הביתה עכשיו." הוא הסתכל עליי, מחכה לתגובה.
"אמא שלי..." מלמלתי ועל פניי עלה חיוך. אני חושבת שההורים שלי היו האנשים היחידים שזכרתי אחרי התאונה.
"רגע, מה זה 'הביתה'?" שאלתי.
דני נראה מבולבל, "לבית שלך, כמובן. זאת אומרת, שלך ושל טום" הוא אמר.
"אוה, אוקי" אמרתי, זה הרגיש כל כך מוזר.