נכנסתי הביתה אחרי קניות בסופר קטן באזור, עם 2 שקיות ניילון מלאות בידיי.
פתחתי את הדלת וראיתי את דני עומד עם הגב אליי וטום מולו, על פניו מבט לא ברור.
"אני מצטער" דני אמר. "אנ...זאת הייתה אשמתי. היינו שיכורים" הוא גמגם, לא ידע מה להגיד.
הסתכלתי על שניהם במבט חושש. טום הסתכל עליי כמה רגעים בעיניים ריקניות ומיד העביר את מבטו לדני בזעם.
לקח לי זמן להבין מה קורה. השקיות נשמטו מידיי והבטתי בטום, בולעת רוק.
"טום..." גמגמתי בלחש.
התקרבתי אליו קצת אבל נסוגתי לאחור כשראיתי את המבט על פניו. אף פעם לא ראיתי אותו ככה.
דני הביט בי לרגע והסיט מבטו שוב לעבר טום.
לא הספקתי למצמץ וטום נתן לדני אגרוף כל כך חזק שאף אחד מאיתנו לא ציפה לו.
'טום לא מכה, לא את דני...' חשבתי לעצמי, מתפללת שזה לא באמת קורה.
דני ניסה לקום מהרצפה, מדמם מהאף. טום עזב את הדירה ואני מיהרתי להשיג אותו.
עצרתי אותו במדרגות, "טום! תקשיב לי רגע, זה לא מה שאתה חושב! אני נשבעת!" מלמלתי בפאניקה "היינו שיכורים ו..."
"תחסכי את זה ממני" הוא אמר בשקט קטלני. "את יודעת בכלל איך אני מרגיש עכשיו? שחברה שלי בוגדת בי עם החבר הכי טוב שלי?!" הוא הגביר את קולו וצעק בזעם. "הוא כמו אח שלי! דווקא איתו?!"
"אני מצטערת! היינו שיכורים, לא תיכננו את זה, לא התכוונו לזה!" צעקתי חזרה בחוסר אונים.
"די, טום, אתה עצבני מדי עכשיו..." ניסיתי להתקרב אליו אבל חסם אותי עם ידו,
"תפסיקי." הוא בהה ברצפה ואז הרים את מבטו אליי באכזבה.
הבטתי בו אבל לא ישירות לעיניו. לא העזתי. הוא נשאר שם כמה רגעים, אבל מיהר לרדת במדרגות ולצאת מהבניין כמה שיותר מהר.
משהו מנע ממני לרדוף אחריו, ואני נשארתי שם עומדת, מסתכלת על הקיר בריקנות ובוכה.
שחכתי בכלל מדני, הרגשתי מסוחררת. עליתי לאט לדירה וראיתי את דני נשען על הדלפק במטבח, מחזיק טישו צמוד לאפו כדי לעצור את הדימום.
התמלאתי כעס והוא הסתכל עליי במחילה.
"למה סיפרת לו? למה עכשיו?" אמרתי בשקט.
"לא יכולתי יותר" הוא גמגם, חושש מה להגיד. הסתכלתי עליו במבט חותך והוא חשש מהתגובה.
"לא יכולת יותר? אתה חושב שאני נהניתי להסתיר את זה ממנו כשאני ישנה איתו באותה מיטה?" הרמתי את קולי.
"מה רצית שאני אעשה?" הוא הרים את קולו גם.
"שתסתום את הפה! שאני אספר לו! אתה כל כך מטומטם, אלוהים!" צעקתי לעברו בזעם.
"זה שאת הולכת עם כל אחד, זו לא אשמתי!" הוא פלט ומיד הצטער, "לא התכוונתי לזה, באמת..."
הבטתי בו בהלם והתמלאתי עוד יותר כעס. סטרתי לו בחוזקה.
"איך אתה מעז?!" אמרתי בקול מאיים.
"זה נפלט לי, היילי... אני מצטער" הוא שפשף את הלחי שלו בכאב.
"לך מפה" בהיתי באוויר, בלי שום כיוון. נעצתי בו את עיניי בזעם והוא הלך לעבר הדלת.
"בדיוק כשחזר לי הזיכרון..." מלמלתי בשקט. הוא נראה המום לרגע, אבל מיד עזב את הדירה, בוהה בי בדאגה רגע לפני שסגר את הדלת לגמרי.
הלכתי בכבדות לחדר השינה, קוברת את פני בכרית של טום ופרצתי בבכי.

-
"היילי, מה קרה?" עמדתי בפתח הדירה של לורן, היא והארי עוד לא גרו ביחד.
לבשתי סקיני אפור, סוודר לבן ומעליו את המעיל הכחול שלי. עיניי היו אדומות מבכי, לא הוצאתי מילה מפי והרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי שוב כשהיא חיבקה אותי.
"בואי" היא הובילה אותי לסלון והכינה קפה לשתינו.
"קפה חזק בשבילך, את צריכה את זה" היא הושיטה לי את הספל, "תודה" מלמלתי.
"מה קרה?" היא התמקמה על הספה בפיג'מה שלה.
נאנחתי ומשכתי באפי, "בגדתי בטום עם דני" היא נראתה המומה. "והוא סיפר לו" דמעה ירדה על לחיי והיא מיהרה להושיט לי טישו.
"איך לעזאזל זה קרה?" היא התקשתה להאמין, "תגידי לי שהייתם שיכורים."
"היינו יותר שיכורים ממה שתוכלי לדמיין. טום לא היה בבית באותו לילה ודני הזמין אותי למועדון, בתור ידידים. בחיים לא תיארתי לעצמי שזה יגיע לזה."
לגמתי מהקפה, באמת הייתי צריכה את זה. היא הסתכלה עליי במבט מנחם, חיכתה שאמשיך.
"ביקשתי ממנו לחכות שאני אספר לטום, אבל כמובן שלא" אמרתי בנימה צינית. "חזרתי הביתה בדיוק כשהוא סיפר לו. טום נתן לו אגרוף בפרצוף ויצא מהדירה. דני פלט עוד כמה דברים לא לעניין אחר כך... הוא צריך לשלוט בפה שלו."
כעסתי עליו שהוא הלך וסיפר לטום כאילו זה כלום, ושהעז לפתוח את הפה שלו עליי בגלל שהוא מתוסכל ו'נפלט לו'. הוא מתוסכל! ומה איתי? אני סופגת הכל, אני חזקה, לא מתוסכלת. ברור.
לורן מלמלה כל מיני דברים שלא ממש הקשבתי להם. "...כל דבר שתצטרכי, אני פה" היא אמרה לבסוף.
"האמת," היססתי, "חשבתי אם אני אוכל להישאר אצלך כמה ימים... עד שירגע קצת"
"בטח!" היא התלהבה, "אל תדאגי, טום לא יכול לכעוס עלייך יותר מדי. הוא יהיה חייב לדבר איתך מתישהו" היא חייכה וחשפה את שינייה הלבנות.

ישבנו בסלון ורק דיברנו במשך כמה שעות. בשלב מסוים היא החליטה לעודד אותי עם קצת יין אדום אבל הפעם לא שתינו יותר מדי.
"עם כל הבלגן הזה, שחכתי לספר לך," אמרתי ולורן זזה בספה כדי למצוא זווית נוחה. "חזר לי הזיכרון!" חייכתי.
"די! ידעתי שזה יחזור מהר!" היא צחקה, "מתי זה קרה?"
"אתמול, אל תשאלי איך. היה לנו יום מדהים... לי ולטום" עצב שוב נפל על פניי.
"לא ולא, תמחקי את הפרצוף הזה עכשיו!" היא מזגה לי עוד יין והושיטה לי את הכוס הארוכה.
"טוב, די לשבת פה, אנחנו הולכות לקניות!" היא הכריזה.
היא שלפה כרטיס אשראי מאחת מהמגירות שמתחת לטלוויזיה, "של הארי" היא חייכה בשעשוע.
"מה הוא עושה אצלך?" צחקתי.
"האמת שאני ממש לא זוכרת. אבל הוא עמוס כל טוב! בואי" היא משכה בידי ויצאנו מהבית.

-
"זה היה טוב" אמרתי כשנכנסו חזרה לדירה של לורן אחרי שעות של קניות ברחוב אוקספורד.
הנחתי את השקיות על שולחן האוכל וזרקתי את עצמי על הספה.
"מה, את עייפה? אנחנו יוצאות שוב עוד מעט" היא התיישבה לידי.
"את לא רצינית, אני לא יוצאת היום בערב" מחיתי.
"כן, את כן. את חייבת להוציא את טום ודני מהראש שלך, לפחות להיום. אני לוקחת אותך למועדון הכי טוב בעיר!"
הסתכלתי עלייה בפרצוף האומר 'אל תכריחי אותי', "די עם הפרצופים," היא אמרה וקמה מהספה, הולכת במהירות לחדר הארונות שלה.
כן, היה לה מליארד וחצי בגדים ועוד מליון זוגות נעליים, אז היא צריכה חדר שלם כדי להכניס אותם שם.
היא חזרה עם שמלת רטרו כחולה קצרה וזוג נעליים אפורות כהות עם עקבים ענקיים.
"כן, זה יעבוד" היא אמרה אחרי שבחנה את השמלה ואותי.
"לכי למדוד" היא התעקשה והושיטה לי את השמלה. נאנחתי והלכתי לחדרה להחליף בגדים.
"אלוהים, איפה הסתרת את הגוף הזה?" היא אמרה בהתפעלות כשנכנסה לחדר וראתה אותי לבושה בשמלה.
"תסתמי, אין לי שום גוף," צחקתי, "והעקבים האלה מפלצתיים!"
"את מדהימה, בחיי. אבל חסר לי משהו.... שרשרת! " היא חיטטה בקופסת התכשיטים שלה ושלפה שרשרת זהב ארוכה, מיוחדת.
היא ענדה לי את השרשרת ואז הלכה אחורה ובחנה אותי, "מושלם."
"בחייך, לורן..." אני לא אכחיש שהשמלה הייתה מדהימה וגם התאימה לי, אבל ממש לא הייתי במצב רוח לצאת.
"אל תתחילי אפילו. אנחנו יוצאות היום! חוץ מזה, מלא זמן לא יצאתי בלי הארי. תני לי להשתעשע קצת"
"אוח, בסדר. רק שלא תעשי שטויות אה?" חייכתי.