כל תקופה מסויימת אני יוצאת בהחלטה מודעת להפסיק להיות הצד החלש, הצד המוותר. 
בכל תקופה כזאת אני עומדת על שלי גם על דברים שהם תכלס מפגרים. כי אני לא מוכנה יותר! איכשהו אני תמיד למטה, תמיד אני חלשה.
לא כי כל העולם מתאכזר אלי. ממש לא.
פשוט כי אני תמיד מוותרת על להיות חזקה. אני אוהבת לתת לאנשים את התחושה שהם חזקים (גם אם זה על חשבוני) אבל יש גבול כמה אני יכולה לסבול.

מה שהכי מדהים בסיפור הזה זה שאני הכי לא ניראת אחת כזאת. אני לא ניראת שברירית, קטנה ומסכנה.

אני משדרת חוזק, אני ניראת בחורה כזאת שאף אחד לא ידרוך עלי וזה רק חלק קטן מהשקרים שאני משקרת לעצמי ולעולם שמקיף אותי ביומיום-החוזק שאני משדרת הוא פשוט שקר, אולי חומת הגנה כלשהי שמונעת מעצמי להבין כמה עלובה אני.

ואתה, האדם שאני הכי נפתחת אליו בעולם. אתה פשוט מנצל אותי. אתה מנצל את זה שאני כזאת. במקום להיות שם בשבילי תמיד, לתמוך בי ולעלות אותי אתה רק מוריד אותי. רק הזמן אני שומעת ממך כמה אני לא טובה, כמה אני לא מוצלחת כמוך. 

כל דבר שאני עושה פתוח לביקרות שלך. אתה לא מבין שאני מספיק מבקרת את עצמי גם ככה.

אני לא צריכה אותך פה כדי שתחנך אותי!!
"בואי נשמע את הדברים 'החכמים' שיש לך להגיד לי"- באיזה נימה מתנשאת ומגעילה אתה אומר לי את זה.
יש לי חדשות בשבילך: אתה לא הכי חכם. אני יותר חכמה ממך! אולי אני נותנת לך להרגיש גאון כי זה מה שאני עושה. תפסיק לתפוס מעצמך כל כך. זו תכונה מאוד לא מרשימה.