זה לא יאומן איך הוא מסוגל להביא אותי לרגעים הכי שמחים שהיו לי בחיים ובאותו נשימה גם לרגעים הכי נוראים.

רגעים כאלה, שאני לשניה מסתכלת על עצמי מבחוץ ומרגישה הבן אדם הכי עלוב שיש..

מחר אני מתחילה ללמוד! זה רגע מרגש בטירוף בשבילי! והוא אפילו פעם אחת ביממה האחרונה לא שאל אותי או דיבר איתי על זה.

ועכשיו הוא פשוט קרא לי מטומטמת אחת. שניה לפני שהמעלית נסגרה.

מטוממטמת אחת.

ירדתי למטה מהבנין שלו וישבתי לעשן כדי להרגע ולעקל מה שקרה עכשיו.

ואני מוצאת את עצמי מתחננת שירד אלי. שנדבר. שנסדר את הדברים.

איזה נקודה עלובה זאת?

כאילו.. הוא קורא לי מטומטמת ואני עוד מתחננת

כמובן שהוא לא ירד.

ואני הלכתי הביתה על סף דמעות.