שפיות זמנית

-"המורה, מה זה קניידעלך?"

-"קניידעלך? זה הפלאפל של הפולנים"

תצחקו קצת, זה במקום הפריקה שאני לא רוצה לכתוב

הייתי רוצה שנשמח ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. מכמה סיבות. קודם כל, כדי להסתכל על חצי הכוס המלאה. אנחנו כאן. והיטלר לא הצליח. העם היהודי חי וקיים. ההומוסקסואליים והלסביות מתקבלים בחברה יותר מיום ליום. נכים כבר לא נחשבים שונים כל כך, תאונות קורות. כל ה"חריגים" האלה של היטלר, אנחנו מקבלים אותם.

ועוד סיבה, הייתי רוצה שנירק להיטלר בפנים. נראה לו שאנחנו שמחים. זו מין נקמה. אבל למה לי לנקום בהיטלר? הוא מת. ולמרות שהוא מת יש עוד אנשים שבאים אחריו. ויש המון אנטישמיות בעולם והמון אנשים שלא מקבלים את ה"חריגים של היטלר".

אבל היום כולנו מתכנסים בתך עצמנו.

כל אחד עם הסיפור המשפחתי שלו. גם לי יש סיפור. שניים. אחד נגמר רע, אחד נגמר טוב. ובכל זאת הייתי רוצה שנשמח. כדי להוכיח לכולם שאנחנו כאן, שהנאצים לא הצליחו, שאנחנו חוגגים את הישרדותנו.

יכול להיות מי שיראה בזה חוסר כבוד. אני לא חושבת. אני כן מלאת כבוד כלפי היום הזה, שבו זוכרים 6 מיליון יהודים שנרצחו בדם קר. בידי יצורים לא אנושיים. בלי טיפת רחמים. אף אחד לא בחר במוות כזה. אף אחד לא בחר במוות בכלל. זה מוות שנגזר, אולי גורל. אבל בכל מקרה, הוא לא בחירה.

בכלל, אנחנו לא צריכים להיזכר רק היום. צריכים לזכור, תמיד, כל שנה, כל חודש, כל יום, ולא להיזכר בזה רק פעם בשנה ל24 שעות.

אז אולי, נזכור כל השנה. כדי שלא נשכח. אבל אם נזכור כל השנה, נהיה מדוכאים ומכונסים בעצמנו כל השנה.

ולמרות זה, אני רוצה יום אחד, יום אחד שנשמח - כי אחרי הכל, אנחנו פה. שרדנו.

האישה הזאת הוא סוזן בויל. כל בריטניה וגם חלק גדול משאר העולם מכירים כבר את "הסיפור" שלה. אז בקצרה - סוזן בויל, רווקה, בת 47, "מראה חיצוני הוא לא הצד החזק שלה", מעולם לא יצאה עם גבר.

אז איך היא התפרסמה? היא הגיעה לתוכנית "כוכב נולד" הבריטית. לשלב האודישנים. כשהיא נכנסה לאולם נשמעו צחקוקים. השופטים הרימו גבה וחשבו שהיא תהיה עוד אחת מהשוטים שלא יודעים לשיר בשיט ובאים לעשות צחוקים מול המצלמה. כששאלו אותה בת כמה היא, והיא ענתה, 47, כל האולם צחק, והשופטים ניסו להתגבר על צחוקם שלהם. הרימו גבה, שוב.

ואז היא התחילה לשיר, שיר מתוך "עלובי החיים".

וזה הדהים את השופטים - היה לה קול אדיר. אי אפשר להתכחש לזה, הבחורה אכן יודעת לשיר.

כשסיימה לשיר, כל האולם שרק, השופטים קמו במחיאות כפיים.

ואז, כשהגיבו על שירתה, מובן שהמשפט שכל שופט חזר עליו היה: "הופתעתי מאוד. וואו."

רציתי לקום ולדפוק לשופטים המצועצעים האלה את הראש בקיר.

הופתעתם?! למה?! כי היא זקנה? כי היא "מכוערת"?! אז כן, הבחורה התפרסמה לא בגלל שהיא יודעת לשיר, אלא בגלל שהיא "מכוערת שיודעת לשיר".

ואני שואלת, למה?!

היא צריכה להיות מלאת ניתוחים פלסטיים כדי לשיר?! היא צריכה להיראות כמו ברבי כדי שירשו לה לעלות על במה?!

בטח. למה לא.

השופטים המשיכו בחוצפה האינסופית שלהם ואמרו שוב שזו הייתה הפתעה גדולה. אותם שופטים, אותם שופטים בדיוק שהשתדלו לא ללעוג לה כמו שאר הקהל - והם אומרים שזו הייתה הפתעה! ואז, הם קמים כמו חבורת צבועים ומחליטים למחוא לה כפיים, הרי ברור, היא שרה מדהים, אבל הם לא היו מוחאים כפיים ככה אם ילדה מנותחת בת 19 הייתה שרה כמוהה.

כמה ימים אח"כ, ריקי גל התראיינה בערוץ הראשון.

היא טענה שהבחורה אכן שרה יפה, אבל לא "מדהים" כמו שכולם החליטו.

היא אמרה שגורם ההפתעה היה טמון בכך "שאישה כמוהה, שהמראה החיצוני שלה הוא נקודת החולשה, יכולה לשיר".

וכמו לשופטים המצועצעים הבריטיים, היה שלב שגם לה רציתי לדפוק את הראש בקיר, אבל יש חלק שהיא כן צדקה בו.

אנשים מתפלאים שהיא שרה.

אישה בת 47 שמעולם לא יצאה עם גבר - יכולה לשיר!! וואו!!! זה דבר שלא רואים הרבה.

נו באמת, תעשו לי טובה.

כאילו, פאק, אם היא הייתה בלונדה עם שיער שופע ומכנסיים שבקושי עולים על ילדה ממוצעת בת 12, אז בסדר שהיא תשיר?

זה לא יהיה כ"כ מפתיע? לא. מה פתאום. יפות יכולות לשיר.

כן. צביעות. דעות קדומות. והסטירה שהשופטים קיבלו.

אולי עכשיו ייכנס קצת שכל לבני האדם הדוחים האלו.