החפירה בסוף
Enjoy
~
"זו הדירה, היא אומנם ריקה מחפצים כרגע אבל אני בטוח שתאהבי אותה. חדר האמבטיה והמקלחת מימינך, בצד שמאל המטבח ובהמשך המסדרון נמצא חדר שינה מרווח למדי." הבחורה הצעירה מיהרה להיכנס אל חדר האמבטיה וסקרה אותו. בינתיים דניאל הרשה לעצמו למזוג מים מהברז לכוס חד פעמית והניח אותה על השיש לצד הכיור. היא יצאה והלכה אל חדר השינה.
"מה דעתך? דרך אגב, כל הריצוף חדש לגמרי."
"הוא בהחלט נראה חדש." היא צעקה בחזרה.
"מזגתי לך פה כוס מים." הוא קרא לכיוון החדר הרחוק וזאת יצאה במהרה מהחדר.
"תודה רבה." היא חייכה וגמעה את כל הכוס, כשסיימה פלטה אנחת הנאה קטנה. בעודה שותה דניאל עקב בדריכות אחר טיפת מים שנפלטה מצד הפה שלה וזלגה מטה במורד סנטרה ואל הצוואר. קו הצוואר העדין שלה ועורה החלבי. אוי, כמה היה רוצה לנעוץ את שינ-
"אני חושבת שאני מאוהבת." היא חייכה אליו, עיניה הכחולות קורנות באושר ואילו דניאל שם לב הרגע שהעז לחלום בהקיץ בזמן שהבחורה המדהימה הזו עומדת מולו.
"מ-מה?" הוא גמגם בהבעה חלולה.
"הדירה," היא צחקקה, מסירה אבן מעל ליבו של דניאל. "היא מדהימה."
"אני שמח שאת מרוצה." הוא חייך אליה בחזרה, חושף שורה של שיניים לבנות. "את מעדיפה לדבר על הפרטים עכשיו שאו שתתייעצי קודם עם החבר שלך?"
"אוה, אין לי חבר." בדיוק התשובה לה ייחל. "אני אשמח לדבר עכשיו."
"נפלא! טוב, אין פה שולחן או כיסאות, מה דעתך שנשב ברכב שלי?" היא המשיכה לחייך והביטה בו בחשדנות. "אני לא אשלח ידיים!" הוא הציג בפניה את כפות ידיו הלבנות והרזות, כשל אדם חף מפשע.
"בסדר, בוא נלך." הם יצאו ודניאל נעל את הדירה. בדרכם אל המעלית פיזרה הבחורה את שיערה השחור והחלק, הגיע הוא עד מותניה ופוני בובה עיטר את מצחה ככתר, אך כעת הסתיר השיער את החלק שדניאל באמת התעניין בו.
"תזכירי לי מה שמך."
"איזבל, אבל החברים שלי קוראים לי בל." היא לחצה על כפתור המעלית.
"אני יכול לקרוא לך בל?"
"תלוי מה שכר הדירה." ענתה לו בקריצה בדיוק כשדלתות המעלית נפתחו וזאת נכנסה פנימה, דניאל בעקבותיה.
"שש מאות אירו, לא פחות ולא יותר." קבע דניאל ודלתות המעלית נפתחו, שניהם יצאו החוצה. "מפה." השניים יצאו מהבניין אל החניון המחניק ונכנסו למכונית מרצדס-בנץ W220 שחורה.
"שש מאות אירו, לא פחות ולא יותר." חייכה אליו איזבל. "הסכם לשנה, כן?"
"אה-הא." הוא הוציא כמה טפסים מתא הכפפות, "הסכם לשנה." והושיט לה אותן.
"אין שום בעיה." היא העבירה את שיערה אל מעבר לכתפה הימנית וחיפשה בתיק הצד השחור שלה עט ואילו דניאל בהה בצווארה העדין, חולם כמה חם וטעים דמה יהיה. הוא רכן אליה וליקק את שפתיו בתאבון, מתכונן לנשוך אותה ול- "מצאתי!" היא לחצה על העט ולאחר קריאה מהירה של הטופס היא חתמה בכתב יד עדין ונשי את שמה; Jézabel Hardy. איזבל הארדי.
"מזל טוב." דניאל לחץ את ידה. "מתי תרצי להיכנס לדירה?"
"מחרתיים יהיה טוב?"
"מחרתיים יהיה מעולה."
"ערב טוב, יקירה." קרא דניאל כשנכנס לביתו המעוצב בטוב טעם בשעה שמונה בערב בדיוק.
"ערב טוב!" נשמע קול נשי מכיוון המטבח. "הגעת בדיוק בזמן לארוחת הערב." הוא פנה שמאלה ונכנס למטבח, שם ישבה לצד שולחן העץ החמים בחורה כבת 25, שיערה ג'ינג'י וגלי ועיניה ירוקות וגדולות. היא ליקקה את שפתיה בתאבון וחייכה אל עבר המנה העיקרית; נערה בת 16 בתלבושת בית ספר, ככל הנראה קתולי, אשר שכבה על גבה, ידיה קשורות בחבלים שנכרכו תחת השולחן ורגליה רועדות בפחד. פניה התמימות סמוקות מעט ועיניה רטובות ואדומות מבכי ממושך.
"בתולה, קטנה, תמימה ומבוהלת," דניאל התקדם אל עבר הבחורה תוך כדי שהעביר את אצבעו במעלה רגלה של הנערה, מהקרסול עד הירך והרים מעט את חצאיתה. "בדיוק כמו שאני אוהב אותן." הוא נעמד מאחורי הבחורה ונישק אותה נשיקה ארוכה ורטובה. "איפה מצאת אותה הפעם?" הוא הביט בחיוך ממזרי אל הנערה וזו עצמה עיניה בפחד.
"הילדה המסכנה שוטטה לה ברחובות פריז הסואנת, מסתבר שהיא איבדה את דרכה ביומה הראשון בבית הספר, ודודה שרלוט הנחמדה הסכימה לכוון אותה היישר אל צלחת הכסף." ענתה שרלוט ושלחה לנערה נשיקה באוויר. "בדרכנו מצאנו גם תייר צעיר וחביב, הוא קשור במזווה."
"שנשמור אותו לקינוח?" הוא לחש ונישק את צווארה.
"בשמחה, יקירי." היא נישקה קלות לשפתיו ומיהרה להביט שוב בנערה. "שנשחק איתה קודם?"
"אני אשמח, אבל אני לא חושב שהאוכל ירצה לשחק איתנו."
"נו, אוכל," שרלוט דחפה את אצבעה בין צלעותיה של הנערה. "את רוצה לשחק איתנו?" אך הנערה לא ענתה. "היא שומרת על זכות השתיקה ולמען האמת זה די עדיף על התחנונים לרחמים שפסקו לפני מספר דקות."
"אני מתאר לעצמי." דניאל חייך חיוך חושף שיניים מאיימות, שרלוט הצטרפה אליו. "אולי באמת עדיף שלא נבזבז זמן, ופשוט נאכל." הוא עבר לצידו השני של השולחן ולא הסיר מבטו מהנערה. "את יודעת מה שם האוכל?" שאל דניאל תוך כדי שהוא פותח את העניבה של הנערה ומוריד אותה ממנה.
"אנבל. אנבל קלרי." ענתה שרלוט ודניאל המשיך לפתוח את חולצה הלבנה, כפתור אחר כפתור.
"בתאבון, בל." הם התקרבו אל גרונה, דניאל ליקק אותו, מטה ומעלה ושרלוט עשתה כמותו. השניים פערו את פיהם ונעצו את שיניהם בגרונה של הנערה המבועתת וזאת פלטה זעקה מלאת פחד וצער, שכן אלו רגעיה האחרונים בחייה הקצרים, והם נלקחו בידיי שני ערפדים צמאי דם.
~
אני עדיין מנסה למצוא שם, אבל בינתיים אשמח להצעות.
באמת שאני אשמח שתגיבו אם אתם קוראים, חשוב לי לדעת מה דעתכם ומה תרצו שאשפר ואתקן, אין כמו ביקורת בונה.
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Purple Eyes