הסיפור מתקדם ואני עובדת על סיפור קצר שיוכל להעביר לכם את הזמן עד הפרקים הבאים :)
בינתיים קבלו פרק ארבע, זה מגיע לכם!
Enjoy :)
~
"מה דעתך לספר לי מה עשית שם?" שאלה שרלוט תוך כדי נסיעה והרימה את אגנה כשלבשה את תחתוניה.
"מה עשיתי איפה?" דניאל ניסה להתחמק מתשובה והדליק את הרדיו.
"דניאל." איך מילה אחת אומרת כל כך הרבה? מעולם שרלוט לא קוראת לדניאל בשמו, תמיד היה זה "יקירי", אך הפעם היא עצבנית והוא ידע את זה.
"מה את עשית שם, אם מותר לי לשאול?" המתקפה הכי טובה היא הגנה? לא הפעם.
"יצאתי לחפש לנו ארוחת ערב. תורך." במחשבה שניה...
"הייתי רעב."
"לעולם אינך אוכל כך, מחוץ לשעות הקבועות שלך."
"אני לא יודע מה קרה לי. הרגשתי רעב בלתי נשלט, לא חשבתי שזה חשוב מדי אז לא טרחתי ליידע אותך."
"והדייר עם התקלה בצנרת נועד לחפות עלייך?" אולי בכל זאת דניאל ישתחרר מכבליה של שרלוט ויוכל להמשיך בענייניו.
"לא. למעשה, הייתי אמור לצאת לפגוש אותו לפני חצי שעה."
"בסדר גמור." היא הסכימה. "אתה יכול לעצור פה, אני אמצא לנו משהו לארוחת ערב ואחזור הביתה. אחכה לך בשמונה, אל תאחר." שרלוט עדיין חשדה בו, הוא הרגיש זאת אבל לא רצה לבזבז על זה את זמנו ועצר את המכונית. "להתראות, יקירי."
"להתראות, יקירה." הם נשקו זה לזו קלות ודניאל המשיך במעקבו אחר איזבל. חששות פן שרלוט תגלה כרסמו בו, אך הוא לא התכוון לתת לזה להפריע לו. הוא נסע למשרדי עיתון "France-Soir" וחיפש את המכונית של איזבל אך כשלא מצא אותה בחניה מצא אותה ברמזור, ממתינה לאור ירוק.
דניאל המשיך לעקוב אחרי איזבל לדירתה והחנה את המכונית שוב מחוץ לחלון חדר השינה שלה, איפה שלא יכלה לראות אותו. הוא המתין שתעשה משהו מעניין או שאולי תצא, אך היא נשארה בביתה.
מאוחר יותר, קרוב לחצות דניאל הבחין בה יוצאת מהבניין לבושה בשמלת קולר שחורה קצרה ונעלי עקב. היא נכנסה לרכבה והחלה לנסוע, דניאל בעקבותיה. כשנכנסה למועדון ה"מידנייט" דניאל חיקה בחוץ במשך שלוש שעות, צופה בעוברים ושבים, צעירים נכנסים ויוצאים מהמועדון, רובם שיכורים ויצא לו לראות מחזה מצחיק כשבחור צעיר ושיכור נפל על מכונית, הקיא עליה וצעק "דרסתי פרה, דרסתי פרה" בקולי קולות.
"אלן, איפה מישל?!" הוא שמע לפתע את קולה של איזבל מחוץ למועדון. היא הלכה בצעדים מבולבלים וצחקה בקולי קולות.
"היא הלכה, מתוקה," ענה לה בחור צעיר, שיערו שחור וקצר וגופו רחב ושרירי למדי. מהמבט בעיניו החומות ידע דניאל שהוא מביא צרות. "עכשיו זה רק אני, את וסימון." הוא נצמד אל איזבל וחיבק אותה מאחור בעוד בחור נוסף נשרך אחריהם, גם הוא שרירי מאוד ושיערו החום היה כשל חברו.
"אני אנהג," הכריז סימון, מסתבר. דניאל לא ידע מה עליו לעשות, האם עליו לסלק את הבחורים, להסיע את איזבל בעצמו ולחשוף את עצמו, או שמא עליו להמשיך להסתתר במכונית ולהשגיח עליה מרחוק? "אני שתיתי מעט יותר מכולם." בינתיים דניאל ימשיך לנסוע בעקבותיהם ואם ייראה שהנהיגה של סימון מסוכנת ועלולה לפגוע באיזבל הוא יחכה לרגע הוא יעצור סימון את הרכב, או שיעצור אותו בעצמו ויסיע אותה הביתה.
על אף חששותיו התברר שסימון נהג די טוב, הוא נסע אך ורק במהירות המותרת, לא ניסה לעקוף, לא נסע ברמזורים אדומים ואפילו אותת. סימון החנה את הרכב וכך עשה גם דניאל. הוא הביט בהם יוצאים מהרכב וכשאיזבל נכנסה לבניין התעקשו שעליהם לדאוג שתגיע בשלום. זה לא יהיה טוב, הוא ידע זאת. לכן דניאל יצא מהמכונית ונכנס גם הוא לבניין. הוא עלה במדרגות לקומה הראשונה, שם ראה את הבחורים עומדים במפתן הדלת וצוחקים עם איזבל, אלן שר לה "איזבל איזבל איזי איזי איזי בל" דניאל הרגיש שמשהו רע עומד לקרות.
"מה דעתך שניכנס ונמשיך את המסיבה בדירה שלך?" הוא שאל ודניאל קיווה שאיזבל תדע להגיד לא, אך במקום לומר "לא" איזבל מלמלה "לה לה לה לה לה" והתיישבה על הרצפה.
"אז זה כן?" צחק אלן והרשה לעצמו להיכנס לביתה. "מעולה, תעשי לי סיור בבית," הוא אחז בידה והרים אותה על רגליה. "נתחיל בחדר שינה."
"עזוב..." איזבל ניסתה להשתחרר מאחיזת ידו ואלן סימן לסימון להיכנס וזה אחז בידה השניה. "עזוב... עזבו אותי" היא מלמלה ולא הצליחה להשתחרר. הם התכוונו להכניס אותה פנימה ודניאל התפרץ "אני חושב שהיא לא מעוניינת." הוא אמר והדף את שניהם מאיזבל.
"ומי בדיוק אתה חושב שאתה?" צחק סימון. "אתה לא רוצה לעלות לנו על העצבים אז אני מציע לך לחזור הביתה." הם ניסו להיכנס שוב אך דניאל דחף אותם מהדלת.
"כדאי שתחזרו לאבן שזחלתם ממנה לפני שאני אתעצבן." דניאל השתדל לשמור על קור רוח, אך כשאלן וסימון ניסו לתקוף אותו יחד הוא אחז בגרונות שלהם בחוזקה והצמיד אותם אל הקיר, רגליהם בועטות באוויר ומנסות להגיע לרצפה.
"אני לא אחזור על עצמי, תסתלקו." הוא שחרר אותם ושניהם נפלו על הרצפה, ליטפו את הגרונות הכואבים שלהם והתנשפו בכבדות. "עכשיו!" הוא צעק ואלן וסימון ברחו מהמקום במהרה, מותירים אחריהם שובל של פחד.
נשמע צליל חזק של זכוכית מתנפצת מתוך הדירה ודניאל מיהר פנימה.
"יחסית לבחור צנום לא חסר לך כוח." איזבל גיחכה וקמה משולחן האוכל בקפיצה.
"את בסדר?" שאל דניאל בפליאה כשהבחורה השיכורה שעד עכשיו ישבה על הרצפה ושרה לעצמה, הולכת אליו בצורה יציבה להפליא.
"אני בסדר גמור. למעשה," היא הניחה את ידיה על כתפיו. "יותר מבסדר עכשיו שאני יודעת שמישהו כמוך שומר עליי," דניאל חייך אליה והתכוון להניח את ידיו על מותניה בדיוק כשהיא המשיכה. "ועוקב אחריי במשך יום שלם, קיבינימט!" הוא הכתה בחזה שלו והלכה לאחור. דניאל נותר מאובן מהלם, אך זה לא הספיק לה. "מה לעזאזל חשבת, שאני לא אשים לב למרצדס שחורה שאני מזהה נוסעת לעבודה שלי, לסידורים שלי וקיבינימט, אפילו מציצה מחוץ לחלון שלי!"
"זה לא ככה!" דניאל ניסה להרגיע אותה, אך ללא הצלחה.
"באמת? אז איך זה?!"
"זה... כלומר, אני יודע שזה נראה מוזר אבל... טוב, אני לא יכול להסביר ו... את לא תביני."
"נסה אותי." ענתה במבט מאיים.
"טוב... זה היה הרבה יותר נחמד כשהיית שיכורה. אני לא יודע איך להסביר לך את זה, אבל את חייבת להבטיח לי שתאמיני לי ותשתדלי לשמור על ראש פתוח. שבי בבקשה, שתי כוס מים. מה שאני עומד לספר לך לא יהיה קל לעיכול." איזבל התיישבה על אחד הכיסאות ודניאל התיישב על כיסא נוסף לצידה. "מאיפה להתחיל?" הוא שאל את עצמו ולקח נשימה ארוכה. "טוב, שמי דניאל דרייפוס, נולדתי בשנת 1852 ובגיל 23 ננשכתי על ידי ערפד. חשוב לציין שזו לא הייתה נשיכה רגילה, הרי כשהוא סיים לשתות את כל הדם שלי הוא נתן לי לשתות משלו ונכון להיום אני ערפד."
בפרק הבא-
"אתה לא."
"איך זה תמיד קורה לי?"
~
אוווו מה קרה?!
נגלה בפרק הבא! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Purple Eyes