"אתה לא נורמלי." אמרה איזבל בלסת שמוטה. "אני מתקשרת למשטרה עכשיו." היא הוציאה את הטלפון מכיסה אך דניאל עצר אותה.
"חכי, אל תעשי את זה, בבקשה. אני יכול להוכיח לך."
"אתה מטורף, אתה פשוט מטורף. תוכיח לי, אני חייבת לראות את זה." דניאל מתח את עינו והוציא עדשת צבע חומה, כך עשה גם בשניה, חשף לאיזבל את עיני השד האדומות שלו.
"איך אתה-" הוא שוב עצר אותה וחשף שיניים, לפתע הפתיע אותה כשניביו נשלפו החוצה.
"את יכולה לחתוך אותי. זה יכאב כמו לאדם רגיל, אבל תראי שזה יחלים במהירות שיא של כמה שניות." הוא הניח את עדשות המגע על השולחן.
"אתה צוחק עליי? אתה מנסה למתוח אותי? זה הסיפור?"
"לא, בל, אני לא מותח אותך. אני באמת ערפד."
"אתה לא." היא הכריזה אך זה נאנח ונעץ את ניביו בגב כף ידו. "בבקשה." הוא הציג בפניה את ידו אשר דיממה משני חורים וכפי שאמר הבריאה במהירות שיא של עשר שניות.
"אתה ערפד." היא מלמלה בהלם והניחה את ידה על פיה הפעור.
"נכון."
"איך זה תמיד קורה לי?" היא שאלה את עצמה בייאוש ודניאל ענה בשאלה "סליחה?"
"תמיד אני מסתבכת עם המטורפים,"
"בל-"
"תמיד זה קורה לי."
"אני לא מטורף, ראית במו עינייך שזה אמיתי לגמרי."
"וזו בעיה לשים ניבים מזויפים ועדשות?"
"ניבים שנשלפים מתי שאני רק רוצה או לא רוצה ועדשות חומות על גבי עדשות אדומות? מה גם שראית איך היד שלי הבריאה בעשר שניות."
"כן, אתה יודע, אביזרים מיוחדים של הוליווד. לא ראית סרטי ערפדים?" היא אמרה בזלזול ונדמה היה שאפילו היא לא מאמינה לדבריה.
"בל, בבקשה," אמר דניאל בתחינה ותקווה שאולי בל תחשוב ותפתח את ליבה.
"אל תגיד לי בבקשה." היא אכזבה אותו. "אתה לא נורמלי. אתה עוקב אחריי, מביא לי אביזרים מיוחדים וממציא לי סיפורי ערפדים, ואם אתה מאמין שזה נכון אני מרחמת עלייך."
"בל, אני-" היא קטעה אותו "אל תקרא לי ככה בכלל! אתה מטורף לגמרי. אני לא יודעת ולא רוצה לדעת מה לקחת, אבל תתרחק ממני. תתרחק ממני!"
"אתה מאחר." שרלוט אמרה ברוגז והביטה בשעון שהורה על השעה 01:23.
"אני מצטער, הייתה בעיה עם הדייר הזה שהלכתי אליו." הוא אמר בראש מושפל והשתדל לשמור על ארשת פנים קפואה.
"מה הבעיה?" היא הלכה אל המטבח, דניאל בעקבותיה.
"הוא לא מרוצה מהדירה. כמה זמן עבר? איך זה שארוחת הערב נרדמה?" דניאל לא שאל הפעם לשמה של הקורבן והשתדל להתייחס אליה רק כאל ארוחת ערב ולא אדם מן המניין. הפעם הייתה זו בחורה צעירה בשנות העשרים לחייה, שיערה הבלונדיני היה אסוף לפקעת מבולגנת ומשוחררת, את פניה החלקות הכתים איפור מרוח ונייר דבק כסוף חסם את פייה וידיה, שהיו קשורות גם הן נפצעו מהדבק החזק אשר הראה בבירור סימני היאבקות.
"בערך חמש שעות, אפילו יותר. אני מופתעת שהצלחתי להתאפק עד עכשיו." ענתה לו שרלוט והתכוונה לנשק את צווארו של דניאל, אך זה התחמק במהרה והתקרב אל הבחורה, הריח אותה מעט, כן, זה אותו בושם. הוא חשף שיניים ונעץ אותן בבשרה החי.
"אתה יוצא?" שאלה שרלוט בזמן שדניאל כפתר חולצת כפתורים לבנה ודניאל לבש סוודר נוסף עליה וענה לה "כן."
"טוב, אני עובדת היום, אז תצטרך למצוא לנו ארוחת ערב."היא הביטה בו לובש את מכנסיו.
"בסדר." הוא אמר ביובש ושרלוט הביטה בו בהרמת גבה.
"מה קורה לך?" שאלה כשנעל את נעליו אך דניאל נותר שקט.
"כלום." הוא ענה לה והמשיך בתקווה שתניח לו. "יכול להיות שאאחר, שוב יש בעיה עם הדייר ההוא."
"טוב, אז אני אתקשר אלייך כשאסיים." היא חייכה אליו בתקווה שיחייך חזרה, אך פניו נותרו חתומות.
~
אני מצטערת שלא יצא מושקע מספיק וזה הפרק האחרון שהצלחתי לכתוב.
יש לי משבר כתיבה אז רציתי להעלות את הפרק הזה בינתיים, רק עד שאצליח לכתוב המשך ולהעלות פרקים באופן רציף.
בכל מקרה, לילה טוב לכולם
מקווה שנהנתם :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Purple Eyes