|
| 1/2017
הדרך לכוונות הטובות רצופה בגהנום
איכשהו אני כותב כאן מאז אפריל 2005. אני תמיד כותב בקודים כי אני אוהב להשאיר דברים לעצמי. אני לא יכול שלא להגן על עצמי.
לפני כשנה התחלתי תהליך של טיפול. אחרי תקופה קשה של דיכאון, ייאוש, חוסר משמעות ומחשבות אובדניות. הרגשתי שלא רק אני לבד, אלא שאנחנו לבד, כולנו. שאין שום משמעות אם נשתף מישהו במשהו כי זו רק עוד דרך להפגע. משהו בי נלחם על להאמין לאשליה הזו שאומרת לכולם שזה מנחם לשתף ומשהו בי לא מסוגל להאמין לזה. הכול מרגיש עדיין מאוד פגיע, אבל גם יציב.
איכשהו בתוך כל התהליך של הטיפול נפער בי בור ענק ומתוכו יצא משהו שלא הייתי מודע אליו, שהדחקתי במשך שנים. פתאום הבנתי למה אני מסתובב עם הרגשה כזו בעולם, למה הכול מפחיד אותי, למה סיטואציות אלימות גורמות לי לבחילה. למה אגרסיביות מרתיעה אותי ולמה אני שומר את כל הכעס שלי בתוכי ונותן לו לאכול אותי בשקט. ולמה הכול בתוכי קורה תמיד בשקט.
קשה לי לכתוב את זה כי אף אחד לא יכול להבין באמת. אני עדיין מרגיש שאני חייב לספר את זה ולהתנצל בו זמנית, אני מעורר בעצמי בחילה בסיטואציה הזו:
אח שלי הרביץ לי כשהייתי קטן. הוא גדול ממני בעשר שנים וגדול ממני פיזית פי 4 בערך. זה נמשך בערך 4-5 שנים, כמעט כל יום. אני הייתי בגיל 6 או 7 כשהכול התחיל. הוא הרביץ חזק. אני הייתי קטן. הוא היה גדול. זו אף פעם לא היתה סיטואציה של מכות בין אחים. זה תמיד עבר את הגבול. זה תמיד היה כשההורים שלי לא היו בבית. בהתחלה הייתי אומר להם כשהם היו חוזרים אבל הם לא באמת הקשיבו ואתם יכולים לדמיין איך זה כשהאח הקטן אומר את זה. בשלב מסויים ויתרתי. בשלב מסויים המקום היחיד שמצאתי בו מפלט היה במלונה של הכלב שלי. הרגשתי שאני לא צריך להסביר כלום ושחיות שהם לא בני אדם יכולים להבין בלי לשפוט אותי. אני ואח שלי לא באמת מדברים כבר כמה שנים אבל מאחלים מזל טוב אחד לשני ביומולדת.
דברים יכלו לקרות אחרת אבל הם לא. כל החיים חייתי עם מבטים שלא אהבתי מסביבי. אני חייתי בתא שגרם לי להרגיש כמו נטל וכל מי שהכרתי הלאה היו אנשים טובים שלא ידעו את זה למשך הרבה מאוד זמן. לפעמים אני מרגיש שחברים שלי לא אוהבים אותי כי יש לי ילד קטן בתוכי שנתקע בגיל 10 ולא מסכים לגדול כי לא מגיע לו. לא מגיע לו לקחת כלבה ושיהיה לו טוב עם זה בדירה המבולגנת שלו. לא מגיע לו שמישהו בעולם הזה יצליח להבין את כמות המחשבות שעוברות לו בראש במשך שניה אחת. הראש תמיד עובד. הראש תמיד אכזרי נורא, כמו שדה קרב בתוך גן ילדים ואני מנסה להתחבא כי אני לא רוצה שיכאב לי כל כך. הראש מנסה לשרוד.
אני מרגיש מטופש שנתתי לדבר כזה להשתלט עליי ולתפוס עמדה בכל מקום בחיים שלי. אני מנסה לשנות את זה. זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
