סורי שלא עידכנתי מלא זמן.. פשוט לא היה לי כוח או חשק.. אבל חזר לי..
"מי זה בן?!" שאל דניאל, בקול מרוגז במיוחד..
"בן, זה החבר שלה." עמדתי שם, שלובת ידיים, מאחורי דניאל, לא יודעת לאיזה נזק גרמתי בזה הרגע. חייכתי, חיוך הן מבויש והן מנצח.
דניאל הסתובב לעברי, ומיד לאחר מכן הביט על לירון, עם פנים מרוגזות..
***
"אמא!!" חיבקתי את אמי בשנייה שנכנסתי הביתה, אדומה מרוב בכי.
"מה קרה מתוקה?" היא חיבקה אותי חזק, לקחה אותי אל הספה בסלון והושיבה אותי לידה.
"שיקרתי..!" אמרתי את זה, כאילו רצחתי משהו, כאילו עשיתי פשע חסר תקנה..
"למי שיקרת?" היא שאלה, מנגבת את דמעותי הרבות.
"לדניאל.." עניתי והגברתי את קצב הבכי שלי.
"מה אמרת לו מתוקה, זה לא משהו שאפשר לתקן?" היא שאלה ברוך.
"אמרתי לה שבן, הבן דוד של לירון, הוא החבר שלה.."
"ומה זה משנה לו?" היא שאלה.
"נו, אמא! באמת! הוא אוהב אותה..!"
"אהה, אז יש רק פיתרון אחד.." היא חייכה חיוך ערמומי..
"מה?" שאלתי.
"פשוט, לומר לו את האמת."
"אמא! אני לא יכולה אפילו להסתכל על הפנים שלו, ועל שלה.."
"זו לא בעיה, אבל יש רק דבר אחד שלא ברור לי.."
"מה אמא?"
"למה עשית את זה?" היא שאלה בקול מעט מרוגז.
"כי קנאתי, טוב? אני עדיין אוהבת אותו.." התוודתי.
"אבל, אם את אוהבת אותו, למה זרקת אותו?" היא שאלה.
ונזכרתי, ביום ההוא, ששיקרתי לה. אמרתי לה שאני זרקתי את דניאל, התביישתי לספר לה שהוא זה שזרק אותי.. ואמרתי לה שהוא נראה לי פשוט לא רציני.. ושאני לא בוטחת בו ממש..
"זה לא נכון!!" חזרתי לבכות, ממש חזק.
"אני שיקרתי! זה הוא שזרק אותי!"
"לא היית צריכה לשקר אותי!" היא התרגזה מעט.
"ובכול מקרה, פשוט כתבי לו מכתב, ששיקרת לו.. ו.. למה הוא.. אממ.."
"זרק אותי?" קטעתי אותה, "כי הוא אמר שאנחנו לא מתאימים, או משהו כזה..
הוא אמר שזה פשוט לא ילך בנינו..."
"אהה.." היא הנהנה בראשה, "ועכשיו," היא הושיטה לי דף ועט, "תתחילי לכתוב.
***
הלכתי לחדר עבודה. גל הייתה עם רם בקניון והחדר היה פנוי.
התחלתי לכתוב.
"דניאל,
אתה בטח מתכוון לזרוק את המכתב הזה, אז אם זה מה שאתה רוצה, תזרוק, ועכשיו, לי לא אכפת.
פשוט.. היום, בבוקר כשאמרתי לך שבן הוא החבר של לירון, שיקרתי."
לא, לא.. זה לא מתאים.. מחקתי את זה.
"אני לא יודעת איך להסביר לך את זה, אני פשוט יודעת שאנחנו לא ביחד, וגם לא נהיה. לא רציתי שנפרד. כי, אני אוהבת אותך!
ולכן גם שיקרתי לך היום. בן הוא בן הדוד של לירון, ולא החבר שלה.
וכשגל אמרה מה שאמרה, זה רק כי ילד אחד בכיתה של לירון חיבב אותה ובן ידע על זה, אז לפני שהיא באה אלינו, הוא ביקש ממנה לא להתחבר עם בנים אחרים, אבל היא התעלמה ממנו, לירון מחבבת אותך מאוד, אני לא יודעת כמה.
אבל כמו שאני מכירה אותה, היא לא תוותר עלייך בקלות.
תאמין לי, זו אני השקרנית, ובאמת, אתה יכול לשנוא אותי, אבל תעשה לי רק טובה אחת קטנה, תסלח ללירון...
לא יודעת מה לכתוב בשורה הזאת,
מור..."
שמתי את המכתב במעטפה. כתבתי על המעטפה- לדניאל, מהילדה שלא רוצה לעשות לך רע.. יצאתי מחדר העבודה.
"נו כתבת?" אמי שאלה אותי בדקה שיצאתי מהחדר.
"אהה.." הנהנתי בראשי. "את המעטפה השארתי בחדר."
"טוב מתוקה, אני יוצאת לקניות. תשגיחי על מאיה.."
"בסדר אמא." היא נשקה אותי במצח ויצאה מהבית.
"מאיוש.." היא זחלה לעברי..
"מור, למה עשית את מה שעשית? זה לא יפה..." היא שילבה ידיים ברוגז.
"אני אוהבת אותו.." אנחתי אנחה ארוכה.
מאיה זחלה לחדרה והביאה כדור. שיחקנו מסירות...
פתאום שמעתי מן קול של קריעה. התעלמתי.
לאחר כמה דקות שמעתי קול חזק של רקיעה ברגליים, זה הגיע מחדר העבודה.
אמרתי למאיה שאני הולכת לדקה לראות מה קורה ונכנסתי לחדר העבודה.
"מה זה? מה את עושה?" שאלתי את לירון שהייתה שם.
"לא!" היא צעקה. "תסבירי לי את, מה זה?!" היא הראתה לי את המכתב שכתבתי לדניאל. את רוצה להגיד לי שאת אוהבת את דניאל, וש.."
היא נאנחה, ורצה משם לחדרה, או יותר נכון, חדרי.
***
"ש-לום!" רם פתח בשמחה את הדלת.
"מה שלומכם?" הוא שאל מחוייך.
"מה זה?" סיגל שאלה אותו.
"בגלל שהמלחמה נמשכת המון זמן, וגם טוב לנו פה, קניתי לנו בית משלנו, וילה יפה, כמו שהייתה לנו בבאר שבע!" הוא שמח...
"אבא! לא!" שמעתי צעקה מאחורי. אלו היו לירון תמר וגל, הן הביטו בו במבט עצוב, הן כמעט והחלו לבכות..
"חשבתי שתשמחו," הוא אמר וחיוך עצוב נפרש על פניו, "אנחנו נעביר את כל הדברים שלנו מבאר שבע, הוילה תהיה מוכנה עוד חודש. אני מאוד אוהב את האיזור הזה, את לא, סיגל?"
"אני אוהבת מאוד," היא אמרה, אבל רם, הבנות..."
"יהיה בסדר. נשמע קול מעודד, שלא היה של אף אחד מאיתנו.. זה היה מלחיץ...
***
זהו.. מקווה שאהבתם..
גיבו..
עיצוב חדש... אהבתם? 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
