העיקר שזה משעשע אותי

פסח, אני אצל אבא.

מצחיק שלמרות כל הבלאגן הצלחנו לסגור דברים "לפני החגים", בעיקר בהתחשבות ברמת הקטסטרופה.

הנה אני פה.

קיוויתי שמשהו ישתנה.

הכל אותו דבר.

אותם פרצופים כמו אז.

נראים אותו הדבר.

השתניתי.

מעניין איך זה יראה הפעם...?

עלה לי דימוי-

נצרה של רימון נפץ, מונחת על אדמה.

ריחות של עשן ודם מתערבבים.

צרחות קולניות, של נשים בעיקר.

כמה עצוב שזה הדימוי שעולה לי בהקשר הנוכחי.

נקווה שאני טועה.

נקווה שהנבואה לא תגשים את עצמה הפעם.

נקווה.

כמו תמיד, נקווה.

זה לא שיש באפשרותנו לנקוט במגוון פעולות חלופיות.

נקווה, כי זה מה שיש.

מקווה ששווה לנסות...

                           משהו קפוא.