העיקר שזה משעשע אותי

זה מצחיק, הדברים שאדם יכול להתרגל אליהם.

גיליתי בסוף השבוע האחרון רמה של אפאתיות שלא ידעתי שקיימת בי.

כן, זה צרב קצת, אבל לא מעבר למושג הרעיוני של זה.

לא באופן אישי.

כן, אני מרגיש חרא עם העובדה שקל כ"כ לבגוד בי, ובהחלט לא נוח לי עם זה שהיא כנראה לא תוכל לגלות נאמנות, לא כלפיי בכל אופן... אבל זה לא גרם לי לחוש נבגד, במלוא המובן, זה לא הוציא ממני רגש אינטנסיבי כמו שהייתי מצפה מעניין כזה, כמו שבדרך כלל קורה.

היא חשובה לי מאוד, בזה אני לא מפקפק.

זה פשוט... כבר לא מפריע לי כמו פעם, כל המשחקים המפגרים האלו.

זה קטן מדי, מטופש מדי, בשביל להתייחס... אני אהיה פה, כמו שיראה לי בכל רגע נתון, ואם יתחשק לה להפוך את זה לרציני ולנסות לבנות משהו יציב מדי היא בהחלט תיתקל בסירוב... אבל משום מה אני לא רוצה לומר לה ללכת לעזאזל... ונסיונות העבר הוכיחו שגם אם כואב לי מאוד, אני שולח לעזאזל על נשיקה, גם עם בת, גם מאלכוהול.

פשוט לא אכפת לי יותר... אני רק רוצה להרגיש בטוח בחיבוק שלה כזה מתאפשר, וכשלא... כשלא, אני כרגיל, עם עצמי, יש את קוקי שתמיד עוזרת המון, אבל אני רגיל כבר לישון לבד גם כשאני במיטה עם מישהי.

פעם, גם היה לי אכפת.

משהו [יותר מבד"כ] קפוא.