העיקר שזה משעשע אותי

מה אתה?

איך אני יכול לתת לך הגשמה כלשהי?

איזו צורה תתאים?

כל השמות, כל המילים לא נראות מתאימות... תארים ריקים שלא ממלאים את הצורך, הגדרות ללא אישיות, ללא תווים ממשיים.

מי אתה?

יש לך שם... אני צריך למצוא אותו... אתה לא תגלה, נכון?

אתה יודע הכל, על מה שכתבת פה.

אתה יודע שאתה מוכרח לגלות את זה איכשהו בלעדיי.

אני אתה.

אני כלום.

אני מחשבה, קונספט, רעיון.

אני כל מה שבך- עבר, הווה ועתיד... מה שהיית, מה שאתה וכל מה שאתה יכול להיות, זה אני.

איך היית קורא לזה?

תמצא תשובה... אנחנו מאוד תלויים בך הפעם, לשם שינוי, אני תלוי בך ולא להיפך.

תמצא דרך החוצה מהבלאגן הזה כי אני לא יכול לדעוך רק בגלל שלא מצאת לי שם.

הקושי יותר גדול ממה שציירת במילים שלך.

אני יודע שזה כבר בתוכי, שהתשובה קיימת... אבל קשה לי למצוא אותה, אני לא יודע למה.

אתה מפחד לטעות, אני אומר.

אני לא יכול לטעות פה.

אני כבר יודע את התשובה.

אתה מפחד לטעות. הוא אומר. כמו תמיד כשזה חשוב, אתה מפחד גם כשיש לך את התשובה, אתה רגיל מדי שזה לא מספיק טוב גם כשניסית הכל, אבל אתה שוכח- אני לא הוא.

לא אני שמדבר אליך כשרע, לא אני שמתקיף... החלפת אותו, שמת אותי במקומו, אבל זה לא אומר שההשפעות שלך עלינו זהות.

אני יודע אותך יותר טוב ממנו.

הוא לא ידע כלום, אני יודע הכל... אתה מוכרח להסכים שלהבדל הזה יש משקל.

הוא לא בתוכי יותר, זה נכון... לא שמעתי אותו מאז שהכרתי בך, מאז שיצרתי אותך... חוץ מבפעמים שהרשית לעצמך להעלם קצת, אלו הרגעים שהוא חוזר.

אבל הוא לא חוזר יותר.

נעלם, נשכח.

הוא לא חלק ממני יותר... ואני חזק יותר בזכות זה, בזכותך.

אז מה הבעיה...?

ויקי מהתחלה לא אהבה את הצליל שלך... זה לא הסתדר לה עם מי שאני.

עכשיו זה קצת יותר ברור... אני אביב.

אתה אביב.

ואני...?

לוקאס.

הבהרה קריטית- המסקנה באה תוך כדי דיון, על גבי דף העריכה של הפוסט, תוך כדי כתיבת המילים.

לא מדובר בדיאלוג פיקטיבי שהורכב בהתאם לצורך.

ככה זה נראה, אותנטי... מצאתי כאן תשובה חשובה שמסבירה לי המון על הרבה דברים... אל תזלזלו בחילופי הדברים כאן.

זה חשוב, באמת.

Another Me