זה שלא כתבתי כבר לא מעט ימים לא מעיד על כלום.
כלום, ולך תזדיין, אידיוט.
זה שהמוזה שלי בחו"ל ולא ציירתי כבר שבועיים, אין פה שום קשר... כי הכתיבה שלי לא אמנותית בכלל.
ואנחנו לא צריכים אנשים אחרים כדי שנהיה מסוגלים להתבטא כראוי.
אנחנו לא.
אנחנו לא.
לא רע לי בכלל, אז תפסיק להגיד שכן.
פעם לא ידעת בכלל איך זה מרגיש, להתגעגע.
אידיוט רגשני.
לא רע לי בכלל, אז תפסיק להגיד שכן.
הנה עוד פעם הולכות לך לאיבוד המילים, עוד בתוך הראש הן נעלמות, לפני שראו אוויר.
אז לא, הפוסט הזה לא אומר כלום... את לא חסרה לי (ציניות, כנכן) ואני לא מתגעגע אלייך בכלל (גם פה, ציניות) ואני הארד-קור.
אני לא צריך אפאחד ואני לא מתגעגע (לאבאמא, אחים קטנים או מישהו כזה... אלייך כן. כ"כ הרבה שזה שורף) וזהו.
זין על הכל.
הסוגריים, הם לא קיימים... הם בלתי נראים... אני קיר, כמו פעם, כמו כלום.
אני רוצה לצרוח, ואין לי סיבה.
אתה רוצה לצאת ואני לא מרשה.
אני רוצה שתשתוק.
אנחנו עושים לי (וגם לך, אידיוט) כאב ראש.
קוקי, בבקשה תחזרי כבר... אין לי יותר אוויר...
משהו קפוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
