למרבה ההפתעה השאלון השבוע ממש דיבר אליי.
נהניתי לענות עליו, הוא היה רלוונטי לחלוטין... לשם שינוי.
בין שאלה לשאלה כמובן שגם עסקתי ביני לביני בתהיה "האם אני שפוי...?"
כרגיל, הגעתי למסקנה שאת טיפות השפיות האחרונות שלי כנראה השארתי מאחוריי כשעברתי לבית הגאוני (גם אם פסיכוטי להחריד לעיתים) שבו אני נמצא כיום, כי כדי לשרוד מציאות כזאת צריך, בתור דרישת בסיס, להיות דפוק בראש ועם שריטה ארוכה יותר מהשבר הסורי אפריקאי.
מהעולם הסטנדרטי, האנשים הרגילים שאני לא מצליח להבין, אני כל הזמן מקבל מסרים, עדינים או בוטים עד כדי חוצפה, לכך שעדיף יהיה אם אשתנה קצת לכיוון הנורמטיבי... בין אם אומרים שכדאי להסתפר, להפסיק לעשן, או אפילו סתם שאני מוזר בלי לפרט... תהיה נורמלי, זאת האג'נדה הכללית.
בסופו של יום, לאחר מחשבה על העניין, אני מודע לעובדה משעשעת- מאחר ואני אינפנטיל נוראי אני אוהב לעשות דווקא (כמו כל שלגון-בשר שלא עבר את גיל 10) והתגובה, או יותר נכון האנטיגוניזם, שההערות הטיפשיות האלה מביאות אליי מסתכם בצורך מעיק לעיתים להיות מוזר, שונה, מיוחד, יוצא דופן ולא כמו כולם.
וכן, עד כמה שזה בעייתי, להיות כמו כולם מפחיד אותי נורא... לא מתוך כפייתיות חולנית להיות אחר, אלא מתוך מה ש"כולם" מייצגים בעיניי כמושג- תרבות העדר, חוסר חשיבה עצמאית עד כדי איבוד המחשבה החופשית לחלוטין.
לציית להוראות מאנשים שאני לא מעריך אינטלקטואלית אני פשוט לא יכול, לפחות, לא לאורך זמן (אורך זמן=יותר מ-10 שעות ביום, מיותר מגורם אחד ושלא ממניעים תעסוקתיים) ובהתאם קשה לי עם הרעיון של לעשות משהו רק כי כולם עושים אותו, בעיקר כששמים אצבע על עובדה נוספת לגביי- מסיבה לא ברורה, האהבות שלי והתחביבים שלי שונים ממה "שכולם עושים", לפחות בהכללה גסה.
אני אוהב לקרוא המון.
אני אוהב לעשן סמים.
אני אוהב להשפיל, לרמוס, למעוך כבוד של אנשים בעזרת מילים.
אני אוהב מוזיקה בצורה כפייתית כמעט.
אני לא אוהב במיוחד ספורט.
אני לא אוהב אנשים.
אני לא יודע אפילו איך להמשיך, כי אני פשוט לא יודע מה עוד אנשים "רגילים" אוהבים.
מסיבה לא ברורה (או בגלל כמה טראומות ילדות) המחשבות הראשונות שלי כל יום לא דומות בשום צורה לאלו של אדם נורמטיבי, הפחדים שלי שונים, החלומות והתשוקות- שונים בתכלית.
משום מניע הגיוני שנראה לעין אני אחר, ממשיך להיות אחר למרות שאפשר לא ולא מסוגל לחשוב אפילו על הרעיון של להיות רגיל, פשוט בגלל כל מה שמשתמע מזה עבורי- להחליף תחביבים, לזייף תשוקה, להעמיד פנים.
צביעות זה לא אני... לפחות זה.
ניסיתי כמה פעמים לרצות כל מיני גורמים על ידי "התנרמלות" מתוכננת... זה נכשל באופן מחפיר, פעם אחת זה אפילו הסתכם בזה שגורשתי מהבית (בצדק מוחלט, יש לציין) וככה הגעתי לאן שאני היום.
כשאני עובד לפי קווים סטנדרטיים יותר מאלה שחקוקים לי בראש ובנפש אני מת מבפנים.
הפסוט הזה נורא מצטדק... אני חייב להשתחרר מהתחושה שאני חייב משהו למישהו.
[כמה פרוידיאני...]
אני לא יודע אם אני אוהב להיות מוזר או לא... מה שבטוח הוא שאין לי אפשרות לעשות את זה "כמו כולם" כי זה פשוט גומר איתי.
והיום, כמה שנים אחרי שהפסקתי לנסות להיות כזה, אני מאמין בלב שלם שהגעתי לנקודה שלווה יותר, ושמכאן כנראה תחושת האשמה על המוזרות שלי תפחת ותפחת עד דעיכה והעלמות מוחלטת.
אמנם לא ביקשתם עוף מוזר, אבל גם אני לא ביקשתי להיות... אם אתה לא יכול לקבל אותי ככה, כמו שאני באמת, כנראה פשוט לא נועדתי אף פעם להיות שלך, אלא ברמה הגנית... אולי יצרת אותי, פיזית, אבל אין לך שום חלק או אפילו מושג על מה שיש לי בפנים.
אני יודע איפה המקום שלי היום.
אני יודע לאן אני שייך.
וזה מרגיש יותר טוב ממה שכל ניסיונותיך העקרים אי פעם נתנו לי... אף פעם לא שנאת אותי, אף פעם לא עשית רע בכוונה תחילה, אני מבין את זה היום, אבל את מה שעשית עשית למרות הכל, וגם אם הדרך לגיהנום רצופה כוונות טהורות היא עדיין מובילה אל האש הכי שורפת.
ויום אחד, לא רחוק כל כך, אני גם אהיה מסוגל לומר לך את כל זה בפנים, ואני מקווה שתרגיש הכל, שתדע, שתבין ושפעם אחת בחיים של שנינו פשוט תשתוק ולא תתרגז, ואולי, רק אולי, נוכל אז להתחיל דרך נקייה יותר.
אבא, אני אוהב אותך.
משהו קפוא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
