כתביו של יואב דרמות יומיות בשקל. אנונימיות במסווה של שיתוף.
|
| 2/2009
כל כך הרבה דרמה, כל כך מעט זמן השבוע האחרון מרגיש כמו טלנובלה גרועה במיוחד, מהסוג שבו מתגלה שהזוג המאורס הם בעצם אחים אבודים, האחות הטובה מרעילה לאט לאט את אמא שלה ורופא המשפחה הוא בעצם אבא של חצי מהדמויות.
אז סוף סוף השלמתי עם זה. הבריטי ממש עזר לי, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו. כנראה ממשיך לחיות בהכחשה, נאבק עם עצמי על שטויות... אז יצא המרצע מן השק, פחות מאשר יותר. רק הבריטי ועוד ידידה שלי יודעים, ובינתיים עדיף שישאר ככה. אני לא יודע איך כל האחרים יגיבו. אני גם צריך עוד זמן להתרגל לזה, וזה לא בדיוק פשוט.
אבל כמובן, שום זמן, הכל חייב ליפול עליי בבת אחת. אתמחול בעבודה שמעתי שמועה מחבר שלי שגם ג' כמוני. ברגע ששמעתי את זה לא יכולתי להתרכז יותר כל המשמרת. כל אותו הערב חשבתי עליו, אבל לא ידעתי מה לעשות. דיברתי עם הבריטי והוא הסכים שאני בבעיה. אין פיתרון פשוט. צריך להסתכן או לסגת. ואני פחדן, אבל אני לא רוצה לסגת. פשוט לא רוצה. אני רוצה לנסות, והוא... מילים לא יכולות לתאר אותו....
את המחשבות שלי קטע טלפון בהול ב11 וחצי. הם נפרדו, אחרי כל כך הרבה זמן. אחת הידידות הכי טובות שלי וחבר טוב מאוד שלי, אחרי כמעט שנתיים. וואו. היא נשמעה כאילו היא כבר בכתה הרבה, וניסיתי לעודד אותה ככל שיכולתי. המסכנה הרגישה כ"כ רע שהבוקר היא לא הגיעה לבית הספר. דאגתי, סימסתי לה. חולה.
במסנג'ר זה הצחיק אותה כמה שדאגתי לה, אז הצחקתי אותה עוד קצת. ואז זה בא. היא פגועה, היא בודדה ואני הייתי המשענת הרגשית שלה יותר מדי זמן. היא הציעה שנעבור למעבר לידידות. אני יודע שאם אני לא אדאג לשמור על מידה של ריחוק זה יגמר רע, אבל הייתי חייב להגיד כן. היא צריכה אותי, ואני לא יכול פשוט לנטוש אותה במצב הזה.
אז כנראה שאני אאלץ לדחוק כל מחשבות עליו עד שאני אסיים לטפל בבלאגן הזה. פאק, והחיים שלי היו כ"כ רגועים ומשעממים לפני שבוע.
-יואב.
| |
|