הכיוון היומי
|
| 6/2020
השכן
אני מתגעגע לשקט לפני שנאטמו כולם בבתים, ללא המולת הצעירים הבלתי פוסקת בדירות המחולקות של הקומות התחתונות, ללא מבטי הקלשונות מהמגדלים הסמוכים, להחזיר את כולם לעבודה, לנמוס במרפסת בדממה עם חלוק אחרי המקלחת, לפעור פצעון עם סכין בקליפה של הליצ'י בוקר ואז לתת ביסים קטנים עם השיניים הטוחנות מבלי לפגוע בליבת הפרי. אני מתגעגע לחיה, מדי פעם היתה מביאה כאלה הביתה מהירקן בפינסקר בימי שישי, והייתי אומר לה, ליצ'י, חיה? לא יכולת להביא כמה קיווי? והיא היתה מתעלמת ופורקת את שארית הבננות מהשקית, ואת הליצ'י שמה בנייר כסף, ואני הייתי ממשיך, למה הבאת את זה? זו ביצת דרקון קטנה ולבפנוכו יש מרקם של דג מלוח. נו, ועכשיו תראו אותי מקלף וזולל את הפירות הסוטים האלה בתאווה במרפסת כל בוקר. אם היתה רואה, חיה היתה וודאי מעקמת לעברי פרצוף תוכחני ועיניים רושפות ואפילו לא צוחקת אבל הייתי יודע שזה מאהבה. ואני הייתי מקמט פנים באהבה בחזרה ואומר לה שהיא לא חייבת להיות צודקת כל הזמן. אני מתגעגע לאש הריבים הקטנים של סוף הערב, לרטון בוויכוח תור מי מאתנו להתקשר למשטרה שיכבו את המסיבה בקומה השנייה, ומי מאיתנו יפתח להם את האינטרקום. או אולי לצעוק עליה - חיה, הבולונז חם והפרמזן כבר מגורר- תעזבי את הכלים. אני מתגעגע לראיית השחורות שלה, הרי לו הייתה בחיים בוודאי כבר היתה מחרימה את מרתון החדשות מהערב הראשון ומפטירה - זה לא משנה לי הקורונה, היא תחלוף והסרטן יישאר. הייתי מחבק אותה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Fields