אז נכון, אני רוסייה.

ובכל זאת אני מחשיבה את עצמי בנוסף כישראלית.

אז נכון, אני נוצרייה שמאמינה בדת שלי.

ובכל זאת אני נחשבת כיהודייה מהצד השני, למרות שאיני כ"כ מאמינה באותו צד.

אז נכון, אני חושבת לפעמים לא מסוגלת לסבול את היהדות.

ובכל זאת ישנם דברים יפים ביהדות.

אז נכון, אני לפעמים גם לא מסוגלת לסבול ישראלים.

ובכל זאת יש ישראלים שהם אנשים מדהימים.

אז נכון, אני לא סובלת את המדינה.

ובכל זאת ישנם דברים כה מקסימים במדינה קטנה.

אז נכון, אני חושבת שהממשלה לא שמה קצוץ עלינו, התושבים.

ובכל זאת הם יכולים לעשות כ"כ הרבה דברים טובים למען התושבים של המדינה.

אז נכון, אני חושבת שרוה"מ ושריו פשוט גונבים כסף מהכיס שלנו.

ובכל זאת הם יכולים להנהיג בצורה טובה את המדינה.

אז נכון, אני שונאת את הצבא.

ובכל זאת לא היינו יכולים להתקיים בלעדיו.

אז נכון, שלפי הדת שלי, הצבא הוא מיותר ושאסור להחזיק נשק.

ובכל זאת התגייסתי ובכל זאת אני מחזיקה נשק ובכל זאת אני נהנת מהשירות שלי ובכל זאת אני רוצה להמשיך אותו והוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי בתקופה האחרונה.

אז נכון, מבצעים בעזה הם פשוט דבר מיותר.

ובכל זאת בלעדיהם תושביו הארץ ובמיוחד הדרום לא היו יכולים לסבול את ירי הרקטות שלא היה נפסק ללא אותם מבצעים.

אז נכון, שיש שנאת חינם כלפי אותם ערבים, בעזה, שלא קשורים לארגוני הטרור.

ובכל זאת אותם ערבים, בעזה, נתנו פריבילגיה לאותם אירגוני הטרור להשתלט עליהם, ואותם ערבים מראים צדדים מכוערים ושיקריים של צה"ל והמדינה.

אז נכון, אנחנו כרגע במבצע.

ובכל זאת אני מחשיבה את זה כמלחמה. במלחמה על קיומנו. במלחמה כנגד אותם אנשים שרוצים לפגוע בנו. במלחמה גם על מראנו בעולם.

אז נכון, צה"ל נכנס לעזה והתחיל במבצע קרקעי. מבצע שיכול לעזור לכל התושבים במדינת ישראל שהם תחת ירי הטילים.

ובכל זאת ישנם אותם תושבים, במדינת ישראל, שנגד אותו מבצע, נגד אותו מבצע קרקעי, נגד צה"ל והם בעד הערבים, בעד אותם מחבלים, טרוריסטים, רוצחים, שמבחינת אותם ערבים, הישראלים שנגד המבצע, הם אותם ישראלים שבעד המבצע, שצריך בכל זאת להשמיד אותם כמו כל ישראלי/ציוני/יהודי.

אז נכון, כמו שאמרתי מקודם, לא סובלת ישראלים/את המדינה.

ובכל זאת אני רואה את האחדות המדהימה הזאת שיש פה, את האהבה שיש אחד כלפי השני, את האהבה כלפיי החיילים, את היחס, ההדדיות והאמפטיה שיש וזה פשוט ממיס אותי משמחה. ואני פשוט חייבת לומר שכן, אני כן אוהבת את המדינה הזאת, ואת הישראלים.

אני חייבת לדבר טיפה על הלוחמים:

אני כאחראית לוחמים בחיל הרפואה, עובדת בעיקר עם חיילים לוחמים. גם אם לא פנים מול פנים, אני עוזרת המון לחובשי פלוגות. ואני חייבת פשוט חייבת לומר שהם פשוט קהילה אחת מהמדהימות שיכולה להימצא בצה"ל. כיף לדבר איתם, להכיר אותם, לשמוע על השירות שלהם, על החוויות שהם חווים, על הכל.

כל כך הרבה שמחת חיים, כל כך הרבה אמפטיה ואהבה כלפיי חברים שלהם, כלפי החיילים שלהם - במקרה והם מפקדים / חופ"לים.

עכשיו, כשהמון מאותם אנשים שדיברתי / עבדתי איתם וגם בינהם חברים קרובים שלי, ירדו לדרום ו/או נכנסו לעזה, זה מאוד קשה לי חשוב על זה. במיוחד כשהם מסוגלים להיפגע.

זה התחיל להיכנס לי לראש יותר אחרי שקמתי בבוקר, וראיתי שכבר, לאחר פחות מחצי יממה מהכניסה הקרקעית, רב"ט איתן ברק, בן 20, נהרג.

כשמספר שעות לפני, הוא דיבר עם חבריו. דיברו על כך שאחרי המבצע יפגשו, יצחקו על כל זה.

אני  באותו הזמן במקביל דיברתי עם ידיד טוב שלי מהילדות, צחקנו, אמרתי שסוף שבוע הבא, ביום הולדת שלו, חייבים ללכת לאותה מסעדה חדשה שנפתחה ליד הבית שלו. ועכשיו, אחרי שהבנתי שהיחידה שלו נכנסה לעזה.. נכנסתי לחרדה קטנה. "אם הוא יהיה הבא?"

אני בעיקר בקשר טוב עם אנשים מחו"ל. וככלל הפיד בפייסבוק שלי, פירסמתי תפילה (בגרסה באנגלית). אותה תפילה למען שלום חיילי צה"ל. ו"הותקפתי" מן הסתם ע"י מספר אותם אנשים. (לא באמת תקיפה אלא יותר שאלות נוקשות.)

חלק שאלו "את באמת כרגע פירסמת תפילה למען חיילי צה"ל ושהערבים ימותו?" חלק בכלל הופתעו שאני מפרסמת תפילות.

לצערי -

הם לא יבינו מה זה תפילה למען מישהו, למען משהו כמו חיילים.

הם לא יבינו מה זה צבא.

הם לא יבינו מה זה צה"ל.

הם לא יבינו מה זה להיות תחת אש 24/7.

הם לא יבינו מה זה לחיות במדינת ישראל.

הם לא יבינו את האמפטיה שיש לי, שיש לנו הישראלים אחד כלפי השני ובמיוחד כלפי החיילים.

אין לי מושג איך אני יכולה לסיים פוסט על משהו כזה כשיש כ"כ הרבה הרגשות תחושות באותו הזמן - שמחה, כעס, שנאה, אמפטיות, חשש, חרדה...

סה"כ, כמו כל אחד המדינה כרגע, אני מאחלת לכל אותם חיילים, לחברים שלי, למשפחה של החברים שלי, לכל מי שחלק מהמבצע הזה, יחזרו בשלום כמו שהם נכנסו. ושינוח על משכבו סמ"ר איתן ברק ז"ל.