נכנסתי לשקט שעוטף את החדר, נרגעתי.
חשבתי, שאלתי, הבנתי.
הייתי עסוקה עם עצמי באותו הזמן, הבנתי כמה רגעים יפים יכולים להיזכר לנצח והזמן פשוט מחזק אותם יותר.
אני רוצה להודות לדודתי המשוגעת, בת ה36 אך מתנהגת כמו נערה בת 17...
היא לימדה אותי על אנשים, כל מה שהיא עברה עם בני אדם.
אז ככה עם הרוגע נכתב לו שיר, שיר שאני כתבתי ורוצה להלחין.
אין לי מושג איך ואני לא יודעת להחזיק טוב גיטרה, חיבור תווים וזה...

לפני כמה ימים רבתי עם אבא שלי, ריב רציני. ועל מה ? על כלום.
הוא העיף כיסא ליידי ואת הסולם הקטן. עמדתי מולו, " חזקה " וכ"כ מפוחדת מבפנים.
הדמעות פשוט לא היססו לרדת, הקול שלי רעד.
הוא חיפש מה להעיף עליי שלא יגרום לנזק מיותר, אז הוא העיף עליי עיתונים.
הוא צעק עליי כאילו אין מחר. ואני קטנה, לא ידעתי מה לעשות.
קצת צעקתי עליו, אבל ישר שתקתי. פחדתי מהמכות שהוא יכול לתת לי, כמו שתמיד איים עליי.
הוא מאיים עליי עם מכות רק כשאמא שלי לא בבית, מזל שהיא הייתה.
הוא לא מכיר אותי, הוא מכיר רק את הציונים ומה שכביכול הוא חושב שאני לא עושה.
הוא תמיד חוזר מהעבודה, רואה אותי וצועק. הוא בכלל לא יודע מה אני עושה ומה לא.
אמא שלי הסבירה לו בצעקות שאני לא אשמה בכלום, שהוא סתם צועק, אבל מי אנחנו בכלל?
הוא המשיך.
הוא ניתק לי את המחשב, את הטלוויזיה ולקח לי את הפלאפון.
אבל אני תמיד במחשב השני, הוא החזיר לי את הפלאפון רק כי אמא שלי אמרה לו.
ואת הטלוויזיה אתמול הוא החזיר אחרי שהוא כעס עליי ועזרתי לו בכל זאת.
כנראה ששנה הבאה הוא מעיף אותי לאנשהו, אלוהים יודע לאן.
הוא לא רוצה לראות אותי בבית, ובכלל.
' שקוף, אפשר לראות עליי הכל.
גם לא לראות אותי בכלל, שקוף.
אפשר לראות לי את הלב,
ולא לגעת לי ביד, שקוף.
לא עטוף, כמעט חשוף, תמיד שקוף. '
הוא מעדיף לא להכיר אותי, הוא מפחד שאני אהיה כמו אנשים אחרים שהוא מכיר, אז הוא חושב שככה הוא עוזר לי.
הוא רק פוגע, מכאיב. ובאמת שאני לא רוצה אותו בבית, בדיוק כמו שהוא לא רוצה אותי בבית.
לא צריך להכיר אותי כדיי לא לדבר אליי ככה, להתנהג אליי ככה, לראות אם עובר עליי משהו לפני שאתה יוצא עליי ועל כלום.
אפשר רק להגיד שנימאס.
ויתרתי בגללו על דברים שהיו לי חשובים, על כמה מהחלומות שלי ויתרתי בגללו.
ויתרתי על לדבר איתו, לנסות אפילו.
אז עכשיו אני מפנה את גבי, והולכת .