חזרתי מטיול " זמן מדבר " עם אמא שלי ועוד 32 איש שלא היה לי מושג מי הם...
אבל היה לי כל כך כייף...
עשינו מדיטציה, הכרתי בן אדם רק ממבט ומגע- אדם חם, פתוח לדברים חדשים, לדעתי גם מישפחתי- מרגיש לי אבא טוב.
טיילנו בזריחה, הכרנו קצת את הסביבה שמה, כל אחד הלך לפינה שלו בהרים הרבים שהיו שמה לחצי שעה, לעשות קצת מטידציה לעצמו,
להתחבר לעצמו.
ממש מרגיע, הרגשתי כל כך טוב, הרגשתי את השקט שאני הייתי צריכה כל כך.
כשהגענו לשמה- למקום הזה, הצטרפה אישה שהיא בעלת המקום ומחזיקה אותו עם בעלה... האישה הזאת...
שמה אפרת- היא הייתה כל כך דומה לניקול, דודה שלי שנפטרה ופשוט ראיתי אותה ופרצתי בבכי.
לא יכולתי להחזיק מעמד... אז היא באה ודיברה איתי וחיבקה אותי... והמגע הזה היה כמו המגע של ניקול...
כשאפרת הלכה, הרגשתי כאילו עוד הפעם לא הספקתי להיפרד... כאילו נתתי לה ללכת בלי עוד חיבוק חזק שאני לא רוצה להפסיק אותו בכלל.
הרגיש לי כל כך חסר אחר כך כשהיא הלכה, כאילו זה חוזר על עצמו- שלא הספקתי להיפרד.
אותם פנים, אותו שיער, אותה צורת גוף, אותו חיוך, אותם עיניים.
מדהים. :( .

" זה לא אני, את מכירה אותי " -
כן... הרבה היו מופתעים שהלכתי לזה- נערה בת 14 עם גברים ונשים בני 35 ומעלה... עושה מדיטציה, מנסה להכיר את האדם דרך מגע ומבט, מנסה להתחבר לאנשים שיכולים להיות ההורים שלי.
ובאמת שלמדתי על עצמי, מצאתי את השקט שלי, מצאתי את הדרך להירגע.