נשים בוחרות ציפי לבני

גילוי נאות

בשלושה חודשים אחרונים אני מנהלת את הקמפיין של ציפי לבני.

אתם יכולים להמשיך לקרוא ואתם יכולים לעצור כאן.

המשכתם?

יופי.

תודה.

שבוע לפני שראובן אדלר הציע לי להצטרף אלי לקמפיין הבחירות ישבתי בבית, צפיתי בחדשות וראיתי אותה מסרבת לניסיונות הסחיטה של ש"ס. באותו רגע אמרתי לעצמי איזה תותחית האשה הזו. אני הולכת להצביע לה.

במשך שנים אני מלמדת את הסטודנטים שלי בבצפר לנצור את הרגע הזה שבו הם שומעים בפעם הראשונה את שם הלקוח  שבו הם הולכים לטפל. הרגע המזוקק הזה שבו הם מעלים באופן אינטואיטיבי את כל מה שהם חשים לגבי המותג שעליו הם הולכים לעבוד בזמן הקרוב. זה רגע אובייקטיבי וחמקמק אחר כך את כבר אוכלת ונושמת את המותג והכל מתערבב גם ככה. בשבילי הראיון הזה של ציפי בחדשות היה הרגע הזה שבו גיבשתי דיעה עליה.

זה מעניין לראות איך בן אדם מנותק כמוני שחי בבועה כמעט כל חייו, שלושה חודשים אחרי שבמהלכם נכנסתי לנימי הפוליטיקה הישראלית, אני חוזרת לאותו יום בישיבת האסטרטגיה הראשונה שבה שאלו אותי אז למה את הולכת להצביע לה וזה עדין תקף בעיני.

אז מה עניתי? שלושה דברים:

ראשית - אני אוהבת אנשים עם עקרונות אנשים שנלחמים על האמת שלהם עד הסוף. ציפי היא אחת כזו. היא הוכיחה לי שהיא לא דואגת לעצמה אלא דואגת לנו. הרי פוליטית היא יכלה לעשות לעצמה את החיים קלים ולחתום לש"ס על כל מה שביקשו. היא היתה לוקחת את הבחירות האלה בהליכה. אבל היא בחרה בדרך הקשה, בדרך שלא מתפשרת על העקרונות שלה. ואין דבר שאני מעריכה יותר מזה.

שנית - היא אשה. אבל לא סתם אשה. היא אשה ראויה. ונשים, מה לעשות ויסלחו לי הגברים, הן מנהלות טובות יותר. יש להן אינטליגנציה רגשית, יכולת הכלה ותחושת אחריות. הן לא מונעות מאברי רבייה למיניהן ומאד מאד חשובה להן התוצאה. הן חושבות. לעומק. עד הסוף. לכן הן כל כך מורכבות. יותר מכל -  נשים מקשיבות. הרבה יותר מגברים. זה בדיוק מה שצריך פה במדינה הזו.

הדבר השלישי שאמרתי – יש בה משהו אחר. שונה. אני לא אשתמש במילים של תקווה ויונים על עלים של נענע וכאלה. אבל תודו שיש כאן פשוט משהו אחר. רענן. נקי. משהו שלא ראינו עד עכשיו.

על השלושה חודשים האחרונים המרתקים והסוערים בעבודה על הקמפיין לא אפרט כאן כי קצרה היריעה וזה נושא לסיפור אחר. אבל דבר אחד מאד ברור – ראיתי אותה בכל כך הרבה סיטואציות ואמרתי לעצמי שאני גאה להיות חלק מזה. שהיא באמת אבל באמת ראויה להיות ראש הממשלה שלנו.

הקרב צמוד. כל קול קובע. אני יודעת שאמרו כבר שמערכת הבחירות הזו משעממת, רדומה בלה בלה בלה. אבל זה לא צחוק הדבר הזה. מדובר בחיים שלנו ובעתיד שלנו. השבוע האחרון הוכיח שלא משעמם ולא נעליים. הכל פתוח. הכל יכול לקרות. הפער הצטמצם והקרב צמוד יותר מתמיד.

וזה בעצם מאד מאד פשוט – כל פתק שלא הולך לציפי הולך לביבי. גם אם אתם גרופי של ג'ומס, גם אם הצטרפתם לטרנד של ליברמן סתם כי זה בטרנד, גם אם החלטת לתת את הקול שלכם עלה ירוק. זה באמת נורא יפה. באמת. מקסים אבל צריך להבין דבר אחד מאד מאד פשוט – כל פתק שהולך למפלגה אחרת שהיא לא קדימה הולך לביביהו כי כל קול קובע.

ועכשיו תרגיל קטן.

תעצמו את העיניים ותחשבו איך תרגישו בבוקר של יום רביעי.

איך תרגישו עם ביבי ייבחר שוב לראש הממשלה.

ואיך תרגישו אם ציפי תבחר.

תרשו לי להשתמש בדוגמה מהעם החביב עלי. גברים.

עם ביבי זה כמו להיתקל באקס באיזה בר. אותו אקס אידיוט שנשבעת לעצמך שלא תדברי אתו לעולם ואולי אפילו התביישת בעצמך שיצאת אתו (לכולנו יש פדיחות כאלה לא?). אז נתקלת בו בבר והיה מאוחר והיית כבר חצי שתויה. והוא ניסה את כל התרגילים הישנים נושנים עלייך. מקסים. כובש. אולי הוא באמת השתנה? אולי הפעם הוא באמת יהיה בסדר. אולי מתחת למעטה יש גבר מקסים תומך ואוהב?

תחת השפעת האלכוהול, העייפות והריח הטוב שלו (הוא תמיד הריח טוב הבן זונה) את הולכת על זה. את אומרת לעצמך וואט דה פאק, יאללה תפסיקי להיות כל כך קשה עם עצמך.

ת-ז-ר-מ-י. אז את מסיימת את הלילה שוב במיטה שלו. זו שקמת ממנה בעצבים כבר כמה פעמים ונשבעת לעצמך שלא תחזרי אליה. ובבוקר את קמה, מסתובבת לצד השני. הוא עדיין ישן (עם פה פתוח) ואת שואלת את עצמך. למה. למה .למה.

למה הייתי צריכה את זה. איזה מטומטמת אני.

עם ציפי לעומת זאת, זה מרגיש כמו לצאת עם הבחור החדש. לא ברור לך עדיין מי הוא. מה הוא. מה יהיה. יכול להיות שהוא עוד חרטטן ויכול להיות שהוא הדבר האמיתי. את מלאה בפחדים מוכרים וידועים אבל את מרגישה שיש בו משהו אחר, מרענן, חדש. וזה ממלא אותך. באנרגיות, בחיוך מטופש בלתי מוסבר. ברגעים האלה שיש תקווה ואת אומרת לעצמך שהחיים הם פאקינג פאבילס.

ביום שלישי באמצע יום החופש שלכם. בין המסעדה לשופינג המזדמן כשתלכו להצביע, ברגע הזה מאחורי הפרגוד תחשבו על זה ותבינו – זה בעצם מאד מאד פשוט.