אני תוהה, ברגעים אלה ממש למען האמת, עד מתי צריך להיות מנומסים ומתי זה בסדר להגיד מה שרוצים להגיד? כמה צריך לשמור על הגשרים ומתי זה בסדר להדליק גפרור, בתקווה שזה לא יצית את הכל אלא דווקא יאיר את הדרך.

זה כן קשור לדבר מה ספציפי, אבל הוא לא רלוונטי. כי הוא הטריגר. הטריגר, אם להיות כנה, נופל בהרבה ממקרים אחרים לאחרונה. אתה בוחר במקום עבודה בגלל מה שתעשה בו, ולא לוקח בחשבון שהוא טומן בחובו את ההתמודדות עם האנשים השונים שתצטרך לעבוד אתם ומולם, ואת כל הפעמים שתמנע מלהגיב או לקחת צד רק כדי לא להעליב מישהו שלא כדאי (או צריך, או שלא יהיה חכם מצידי) לפגוע בו.

התמודדות עם בני אדם אחרים בסביבה, היא מה שעושה את הכל יותר קשה.

אולי זאת המיזנטרופית שבי, אבל אף פעם לא היה לי קל להיות נחמדה לאנשים בכוח. בתיכון זה עבד באופן חלקי, כלומר לא הייתי נחמדה לאף אחד, גם לא לחברים שלי, אבל הם למדו שזאת הדרך שלי ובסוף אהבתי אותם בכל מאודי והייתי נחמדה גם כשזה לא הגיע להם כי זה חלק מההדדיות של חברות, אבל זה דיון אחר. בצבא הבנתי שאני צריכה לשנות גישה, ופיתחתי את אותו מנגנון שאני דוגלת בו גם היום, לפיו כל אדם בסביבת העבודה המיידית שלי הוא אדם שאני עשויה להזדקק לו, או להימצא במצב קרוב אליו, ולא כדאי שבאותו רגע לא נסבול אחד את השני אם זה לא ממש מצדיק את זה.

אבל מה כן ומה לא מצדיק את זה?

כשמישהו רומס באופן שיטתי את הפרטנר שלו בעבודה, כל יום כל היום, זה לא מרתיח? והאם זה לא מוצדק, להגיד לו מה דעתי, כשהוא מתנהג בצורה מזעזעת? כנראה שלא ממש, כי אני כלכך חדשה במקום. בעוד כמה חודשים זה ייראה יותר הגיוני. אני כביכול לא מבינה מספיק כדי להביע דעה. האם אני צריכה להתעלם מהאינטואיציות שלי והדחפים שלי בשם הנימוס והמנהגים המקומיים?

עד מתי צריך ללמוד את המערכת האנושית ומתי אפשר להתחיל להתערב בה ממש?

אני מתנצלת בפני עצמי שאני לא כותבת יותר. אני הולכת לעבודה ברגל, באוטובוס, חוזרת, עם מלא משפטים בראש שאני רוצה להוציא בשביל עצמי, ולא מתיישבת אף פעם. אולי כי מרגיש לי זר לכתוב פה שוב באמת, ומצד שני לא טבעי לכתוב רק לעצמי, רק כדי לכתוב. זה קצת עצוב לי כשאני קוראת אחורה דברים שכתבתי רק לעצמי.

אין לי באמת תירוצים טובים. הכל בסדר. בפנים הכל מרגיש לי מאוד הגיוני, מאוד נוח, וכשאני בודקת מה קורה איתי אני שמחה ממה שאני מגלה. ומצד שני כשאני עוצרת רגע מכל היום יום הדחוס שלי, וחושבת קצת יותר או קצת פחות, אני נכנסת לדכדוך. תהיתי אם זה בגלל שאני לא מצליחה לבלות זמן לבד עם עצמי, אמא שאלה אותי על זה לפני כמה ימים וכשאמרתי לה שאני מבלה עם עצמי לבד בסדר גמור הרגשתי שאני קצת משקרת. אז אולי זה זה, אולי אני מוצאת את החברה שלי עצמי בלתי נסבלת בעיני. אולי זה כי כשאני לבד אין לי לרוב כוח לעשות דברים שמעניינים אותי ממש, אז אני בוהה בזבל ומעבירה את הזמן ואחרכך מתלוננת שאני לא עושה כלום.

אולי זה כי הכל קורה כלכך מהר, עוד לא עברה שנה מאז השחרור וכבר אני עם מקצוע ביד, שתי עבודות וחשבונות לשלם. אני נהנית מזה שאני עושה דברים שמעניינים אותי ושכיף לי בהם ושבחרתי אותם. וטוב לי לחזור בסופו של יום לדירה שלי שאני מרגישה בה בבית. חבל לי שעכשיו יש לי כלכך מעט זמן לבלות עם הפיסיקאי, אבל מאידך הערב היה כזה, והוא רצה שנצא ונראה משהו, ועם העייפות שלי צימצמתי וצימצמתי אותו, עד שעכשיו הוא קורא בסלון ואני כותבת את המלל הזה, במקום להיות אתו. ברוב הימים אני פשוט שמחה ללכת לישון בסופו של דבר, יותר עם זה אתו אבל לישון. איפשהו זה קצת מרגיש כאילו הכל רץ מהר קדימה, ורק חלק אחד שלי רץ אתו וחלק אחר לא מספיק להתפתח בקצב הנחוץ אחרי האירועים. התגובות שלי כהות כי הן לא לגמרי מגובשות, אולי.

ואולי זה הדיכאון הקיומי שעוטף את הכל ושואב את כולם, כמו שדרור אמר, ואפשר להשלים איתו או להילחם בו אבל כך או אחרת הוא יהיה שם. הוא טוען שלחזור לציניות זאת אופציה טובה, אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור להיות כלכך צינית כלפי החיים שלי. איך מר רז"ר היה אומר, להיות ציני אבל לא לחיות ציני.

ואולי אני צריכה להשתדל למלא את מעט הזמן הפנוי שיש לי בדברים כיפיים יותר מבהייה בזבל, גם אם זה דורש השקעת אנרגיה שנראה שבדרך כלל אין לי.

שיר סיום