your smile will not kill anyone

אם יש משהו שלמדתי בחיים האלה.. ובכללי מכל התקופות הקשות שהיו לי זה לקחת על דברים פרופורציות בצורה נכונה יותר. אופטימיות נקרא לזה? 

אני לא באה להטיף לכם מוסר ואני הכי רחוקה מזה כי זה לא אני, אני בעצמי יש לי עוד הרבה ללמוד, ואני ממש לא הבן אדם שצריך לקחת אותו בתור דוגמא, אני באמת חושבת שתמיד שאני שואלת מישהו מה שלומו הוא מתחיל להגיד לי כמה שרע לו וכמה שהחיים שלו חרא, משעממים, חסרי טעם וכאלה..אז האמת היא שגם אני כזאת, יותר נכון משתדלת כמה שפחות.

וואלה יש רק בן אדם אחד שגרם לי להפסיק לדבר על עצמי בצורה שלילית כל כך ולקחת הכל בפסימיות.. ובאמת שהוא אמר לי שיש אנשים שמתים להיות בשגרה משעממת כמו שלי.. שהם נמצאים במצב בריאותי קשה, שלא נדבר על אלה שאין להם מה לאכול.

אבל וואלה כן שאני חושבת על זה, שאני זורקת אוכל ומישהו אומר לי "מה את עושה?! יש ילדים מורעבים באפריקה שאין להם מה לאכול!" ותמיד אני עונה או חושבת "סו פאקינג וואט? אני במצב שיש לי מה לאכול אז אני מתנהגת בהתאם למצב שאני נמצאת בו, אני לא הילדים המורעבים באפריקה".

בקיצור זה פשוט מעצבן שיש לאנשים חיים טובים והם בוחרים להסתכל כאילו רע להם בחיים וכאילו הם מסכנים.

תמיד יש מישהו עכשיו שהוא יותר סובל ממך יותר רע לו ממך ושהוא במצב יותר גרוע משלך... וכן זה מה שבאתי בערך להגיד בכל הפוסט החסר טעם הזה :|

אבל לא היה לי על מה לעדכן ודי נמאס מהפוסטים הדיכאוניים.

ספיר

אני לא יודעת מה בדיוק קורה לי, אבל משהו חסר לי.

בעצמי.. לא יודעת בדיוק מה אבל אני מרגישה שאני צריכה משהו כדי שאני ירגיש טוב ואני לא יודעת מה.

לא יודעת מה קורה איתי, אני מרגישה כ"כ ריקה, כ"כ משומשת,לא יודעת אפילו למה.

כששואלים אותי מה קורה-הכל בסדר. כששואלים אותי מה קרה- אני אומרת כלום. כשמספרים לי משהו-אני זורמת,

כשקורה משהו מצחיק- אני צוחקת, אבל למה בעצם אני מרגישה כל כך לבד?

זה תקופה חרא, שהפיתרון היחידי הוא זה להיות אופטימית, אבל באמת שנשבר לי לתקוע תחיוך המזוייף הזה בכל פעם שאין לי כוח לספר למישהו מה באמת עובר עליי בלי שישאל שאלות ופשוט יחבק אותי וישתוק!

אין לי עם מי לדבר, התקופה הזאת זאת התקופה הכי מסריחה שעברתי בחיים שלי.

בחיים לא הרגשתי כל כך מוזר.. כל כך רע.. כל כך לבד.

אני צריכה אהבה, אני צריכה מישהו לבכות עליו שינשק אותי מתי שצריך שיחבק אותי שיבין אותי שידאג לי שהכל יהיה בסדר שיגיד לי שהוא אוהב אותי למרות הכל.

אז איפה הוא אה? איפה הוא שאני כל כך צריכה אותו? הבנתי את זה מאוחר מידי אבל כניראה שהוא וויתר עליי..

הוא שנתתי תחיים שלי בשבילו שוויתרתי על אמא שלי בשבילו. שלא ראיתי בעיניים בגללו שהאמנתי בו סמכתי עליו כמעט 9 חודשים.

יהיה בסדר הא?

ניסיתי לפתוח בלוג אנונימי בתקווה שאני יוכל לכתוב מה ששאני מרגישה בלי לפחד שמישהו שאני מכירה יעבור ויראה את זה.

ונחשו מה? על הפוסט הראשון גילו אותי.

יודעים מה? נשבר לי.

עוד קשר הסתיים בלי שהצלחתי לשכוח את אור.. והנה היום אפילו מרוב שאני רגילה- כתבתי את השם שלו על היד.

אמרתי כבר שאני אובססיבית או לא? סעמק.

<היצירה של מישל אהובתי>

טוב בכל אופן, תגובות לא יזיקו. לא נחמדה ההרגשה שאני כותבת לעצמי.