" בבוקר, כשאני מתעוררת, השמש חודרת לי ישר לאישונים. מייד אני מבינה שאתמול היה אתמול והיום תנחת עלי המרה השחורה שהתפלאתי שלא הייתה שם.
אני מרגישה שאין לי אף אחד בעולם. שאין אפילו חמור אחד לרכוב עליו לאנשהו. אני מוצאת את עצמי מדברת בקול למישהו, למי? מישהו מחכה לי? מישהו מתלבש לכבודי? מישהו מכין לי תה עם נענע? זר של פטרוזיליה? משהו, אפילו בת צחוק של קופיקו, אישור מהפסיכיאטר המחוזי שאני קיימת, אישור לעבור על גשר, להיכנס לקניון, לשוק הכרמל? הכל שקט מידי, והשקט הזה פוער בי בור. אני נוחתת נחיתת אונס.
אלוהים, אני רוצה לקחת סכין גילוח ולחתוך את הבטן שלי. אני רוצה לראות שיוצא לי קצת דם. אני רוצה לעצור את התנועה של הרמזורים ולצעוק, ... אני לא רוצה לחיות יותר. מהיום אני אפסיק לאכול, אף אחד לא ישים לב שאני איעלם. אני מחפשת סכין גילוח. אני מרימה את החולצה, מתבוננת בבטן שלי, מתחילה לחתוך, לאט לאט, בשקט בשקט. טלפון מחריד אותי מעצמי.
דימיינתי איך אני מספרת לאמא שלי שאני הארכיון של עצמי, שאני חתולה שנוברת בפחי אשפה ומתגעגעת למציאות שמצאתי שם - מקל סבא, סוכריית תרנגולת אדומה על מקל, כוס מיץ פטל, מסטיק בזוקה, עטיפה של קרמבו, חמש אבנים, בובה עם רגל אחת, עפרונות צבעוניים מחודדים. דימיינתי איך אני מדברת אליה, שואלת אותה אם היא מבינה, מנחמת אותה שהיא לא אשמה בכלום, מספרת לה שלימדתי את עצמי להלך על חבל דק שמרחף בי גאות לשפל, בין פסגות לתהומות, ושהמילים שלי זה הרכוש שלי, הנדוניה שלי, למחר. מספרת לה שכל האגדות מתות. הייתי מדמיינת שאני על הבמה בהצגת יחיד, ואמא שלי בקהל, ואני צועקת, אין אגדות יותר, אמא! כיפה אדומה כבר לא הולכת יותר ביער ושום זאב לא מחפש אחריה! אני הרגתי את כל האגדות, אמא, את כל הכיפות האדומות חנקתי, כל התחתונים קרועים בסוף היום, אמא, כל השפתיים יבשות בסוף הלילה, הכל רחוק ממני עכשיו, עוד לא אהבתי די, אמא, האתמול שלי ברח ממני, אמא. "
(כמה נכון...)
[בשם אחותי / תהל רן]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
