ללא כותרת

האיש הרים את שפורפרת הטלפון שעמדה על השולחן בפינת הטרקלין הגדול, וחייג מספר. בעבר, הוא חייג את המספר לעתים קרובות מאוד, באופן כמעט אינטואיטיבי, ועתה, למרות כל הזמן שעבר, הוא לחץ על הספרות וחייג את המספר מבלי לחשוב על כך, מבלי להיות מודע כלל למעשיו.
"הלו?" נשמע קול של אישה מבוגרת, זקנה. האיש לא זיהה את הקול, אך הוא ישב שם איפשהו במעורפל בזכרונו, הרחק בעבר. האיש לא שם לב שהחזיק את הגברת דקה דוממת על הקו, עד שהיא ניתקה את הטלפון ברעש מעיק. האיש חייג שוב, למרות שהוא עדיין לא זכר בדיוק מה הוא מחפש. לאחר דקה נשמעה שוב הזקנה, הפעם מעט יותר רוגזת. "הלו?".
"ש... שלום" הוא ענה לה בקולו הנמוך, שרעד וגמגם מההתרגשות. "כן, עם מי יש לי הכבוד?" הגברת קצרת-הסבלנות רצתה לסיים את השיחה כמה שיותר מהר ולחזור לענייניה. "זה אני" ענה האיש "אני... ולא אחר".
"אדוני... הזיכרון שלי לא כשהיה בעבר, וגם השמיעה לא במיטבה... אז אני אשמח אם תוכל להגיד לי במה מדובר – סקר טלפוני או משהו?" הגברת החלה לאבד את סבלנותה יותר ויותר.
"אני ר... רוצה... אני רוצה לדבר עם נעמי" השיב האיש בגמגום, ולא שכח להוסיף את מילת הנימוס: "בבקשה". "מה?" הגברת הייתה בהלם, ולאחר דקה של דממה, צעקה בבעתה "אלוהים אדירים!", תוך כדי ניתוק אגרסיבי נוסף של הטלפון. "נעמי... אני רק רוצה לדבר עם נעמי..." האיש אמר לאט, בצער מעורר רחמים, ודמעה קלה החלה לנצנץ בעיניו. הוא חייג שוב, הפעם מהר יותר ובלחיצות חזקות יותר על המקשים.
"הלו?" ענה קול אחר, קולו התקיף של גבר זקן, קול בריא, חד ומעט עצבני. "אני רק רוצה לדבר עם נעמי!" האיש הרים את קולו. "נעמי לא פה!" צעק הזקן בכעס "מתי תבין? נעמי לא כאן! תפסיק להפריע לחיים שלנו!". האיש עמד בפה פעור, מוכה תדהמה והלם. השפורפרת נפלה מידו ברעש רב. הוא הרים אותה בזריזות, אך הקו כבר היה מנותק. "נעמי!" הוא לחש בעצב, וחייג שוב, הפעם באינטנסיביות ובכעס, אך לא הייתה תשובה. הוא חייג פעם נוספת, אך לא הייתה תשובה.
"אני רק רוצה לדבר עם נעמי!" האיש צעק בקול רם, הרים את הטלפון והטיח אותו ברצפה. מעשה זה גרר את תשומת לבם של כל הנוכחים בטרקלין, שהתפנו מהצפייה בטלוויזיה כדי לבהות בו דופק על השולחן בזעם ורוקע ברגליו באלימות. "תנו לי לדבר עם נעמי!" הוא צרח בזעם. במהרה רצו אליו שני אנשים חסונים במדים בגוון כחול-כהה, ואחזו בו כדי למנוע ממנו להתפרע. "נעמי! נעמי!" צעק האיש.
"קחו אותו חזרה לחדר" נשמע קול של אישה בשנות השלושים לחייה, שהגיעה לפינת הטרקלין בריצה. היא לבשה חלוק רופאים לבן ולראשה היו משקפיים עגולים. "נעמי!! נעמי!!" הוא צווח בעצב, בזמן ששני הגברים לקחו אותו למסדרון שמחוץ לטרקלין. האישה דיברה בעצב עם רופא אחר. "אני מתחילה לאבד תקווה..." היא אמרה "לא משנה כמה אני עובדת איתו, הוא עלול בכל בוקר לקום ולחפש את נעמי".
"מה קרה לה?" שאל הרופא "תאונת דרכים או משהו?". הרופאה השפילה מבטה בעצב וענתה: "ממש לא. היא לא הייתה קיימת מעולם". ייבבות הגעגוע של האיש נמשכו עד שכוחו לא איפשר לו יותר לצעוק, והוא צנח רדום על מיטתו המוצעת.