אז ככה:
סליחה שלא עדכנתי מהביקורת האחרונה
סליחה עדן- שדי ניתקתי קשר
סליחה אנשים אם.. אוף... פשוט סליחה!
אין לי תירוץ לכלום!
אולי בעצם זה תירוץ די טוב...
אני רוצה שהכל ייגמר כבר!
שבוע שעבר הוצאתי קצת דברים החוצה... בכיתי המון.. חשבתי על דברים נוראיים לעשות, אבל שלטתי בעצמי!
הייתי אתמול (16.3- יום המעשים הטובים) בביקורת ודברים טובים- הוא השאיר לפעם אחרת.
עשיתי צילום ובצילום פגשתי ילדה בערך בגילי ועברה לפני שבוע גם ניתוח אליזרוב, ודיברנו וסיפרתי לה קצת איך זה... זה נחמד לעזור לאנשים במשהו שלא כל אחד יכול לעזור בו^^
אבל זה אולי הדבר היחיד הטוב שקרה...
העצם שלי צמחה. קצת. טיפה. ממש טיפה. בקושי רואים.
הרופא אמר שהוא עוד לא ראה צמיחה כזאת איטית.
-אני מתחילה לבכות עכשיו-
כלום לא עוזר! הכל רק מחמיר!
אני לוקחת כל מיני ויטמינים שעוזרים לפעמים, עלי כנראה זה לא משפיעה. אבל אני לוקחת בכל זאת, ליתר ביטחון.
אני משתדלת לא לקחת כדורים נגד כאבים חזקים מידי למרות שאני סובלת בלילות, כי זה דופק את המוח.
בשנייה שאני מפסיקה עם האנטיביוטיקה הזיהומים חוזרים- אז אני חיה כרגע על אנטיביוטיקה- למרות שזה הורס את הכבד.
הרופא אמר לי להתחיל לדרוך על הרגל... ללכת עם קביים.
זה כואב!!! זה ממש כואב!!! אבל רק זה יגרום לעצם לצמוח בוודאות.
אז אני סובלת גם את זה. הכל כדי להוריד את הברזלים האלה.
שתבינו- היו אמורים להוריד לי אותם לפני חודשיים! כרגע לא יודעים בכלל כמה זמן נשאר- בקצב הזה- חודשיים לפחות.
אני כבר חמישה חודשים עם זה והרופא אמר שכולם מתחרפנים אחרי 5 חודשים.
אררררררררררררררר
הוא החליף לי משהו באליזרוב... הוא הוריד לי את הקפיצים ושם ברזלים אחרים...
זה לחץ על העצם בטירוף כשהוא החליף לי, אבל כמובן, כמו ילדה טובה, שתקתי. כי אם זה יעזור לי ללכת אז בטח שאני יסבול.
רק פרט שולי וקטן- ההליכה גורמת לזיהום מטורף של הפינים, מה שאומר כאבים שלא נותנים לדרוך על הרגל.
זה מעין מעגל כזה...
דריכה > זיהום > כאב > לא דריכה
אז מה הוא רוצה ממני?! מה לעשות?!
הוא רצה לאשפז אותי בביה"ח אתמול, כי הזיהום (שנוצר בגלל ההליכה) הפך לדלקת חמורה.
שכנעתי אותו לשחרר אותי הבייתה (כדי להיפגש עם רונצ'יק לפני שהוא טס לשבועיים לארה"ב- תהנה3> ) ולחזור בחמישי לראות מה המצב...
מחר בצהרים אני חוזרת לבית החולים.
אני מקווה שהוא יגיד לי שהדלקת עוברת לאט לאט וישחרר אותי.
אני רק רוצה שהוא יוריד לי את זה כבר! פשוט נמאס לי!
נמאס לי שאני תלויה באנשים
נמאס לי שאני לא יכולה ללכת עם חברות לכל מקום
נמאס לי שאני הורסת לכולם
נמאס לי שכואב לי
נמאס לי שמסתכלים עלי
נמאס לי שאנשים פוגעים בלי לשים לב ושאני סולחת להם
נמאס לי שכל הקרובים שלי מתלוננים ובוכים על כלום
נמאס לי לשמור בפנים
נמאס לי מהשגרה מחורבנת הזאת
נמאס לי לחלום על הבריכה ולהעיר את עצמי בידיעה שלא רואים בכלל את החולם הזה מתגשם בינתיים
נמאס לי שכולם מנסים לעודד אותי. אתם לא מבינים בכלל מה אני עוברת! אני שומרת הכל בפנים!
נמאס לי להתלונן
נמאס לי מזה!!!
אני יודעת שיש דברים גרועים הרבה יותר, וכן, בגלל זה אני אוהבת להיות בבת חולים, לראות מצב אחר של אנשים.
אבל כשאני חוזרת למציאות שלי, לבצפר, אררררר! כל היום רק תלונות אני שומעת!!! אני לא יכולה עם זה כבר! תפתחו את העיניים אנשים!!! תתעוררו מהחיים המושלמים שלכם לשנייה! יש פה כאלה שצריכים דחיפה קדימה, שצריכים שתהיו איתם קצת בתקופה הזאת, שצריכים יחס, שלא מסוגלים לשמוע תלונות יותר!
כן! יש גם כאלה פה!
היי!!! אני אחת מהם! אני צריכה עזרה!!!
אני לא רוצה שתכתבו תגובות "הכל יהיה בסדר, את חזקה" בלה בלה בלה! אני יודעת את זה! אני יודעת שתמיד טוב בסוף ואני לא מאבדת את האופטימיות שלי לעולם!
כי אם זה לא טוב- זה לא הסוף!
אני רק... אררררררררררררר... אני לא יודעת כבר מה אני רוצה!
אני לא רוצה כלום!
רק לחזור להיות נורמלית ולחיות חיים שקטים!
אין לי כוח יותר. נגמרה האנרגיה לעבור את זה.
מישהו יכול להשאיל לי אנרגיה לכמה חודשים? היא תחזור אליו עם ריבית גדולה!
מה זה עוזר לי שאני כותבת את כל זה והחברים שלי בכלל לא קוראים זה זה?
הם יודעים שיש לי בלוג, יש להם את הכתובת, הם יודעים שאני מעדכנת לפעמים.
אה נכון, הם עסוקים בחיים שלהם, לא זוכרים שגם לי פעם היו כאלה.
כי הרי אני יהיה פה בשבילהם תמיד נכון?! לא משנה מה יהיה אני האוזן הקשבת של כולם!
הם יודעים שאני המקום לבוא ולדבר איתו כשקשה.
למה זה לא יכול להיות הפוך? למה אני לא מרגישה נוח עם זה?
את כל הפוסט החופר שכתבתי, יש פשוט כסיכום פה:
פשוט נטע
נטע- איתך בכל מילה 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אחת אופטימית.