אן דן דינו
סוף על הקטינו סוף על הקטי קטו אליק בליק בום!
לכל אחד
מאיתנו יש זיכרון מילדותו של השיר הראשון אותו למד.
היום בשיעור,
עשו לנו מסע חזרה אל הילדות. משיכורים במסיבת טרנס מטורפת במרתף, עברנו לחרישות המעיקות
לבגרות במתמטיקה, משם עברנו לאהבה הראשונה שדפקה לנו על הלב, לתקופת מלכת וחנון
הכיתה הבלתי מעורערים, לגן החובה ומשם - לשיר הראשון!
קצת היה לי
קשה לחזור ללחץ של הבגרויות ודפיקות לב האלה שכל פעם שדודו היה בא לדבר איתי
ובמקום לענות לו הייתי נעשית אדומה ובורחת, אבל לחזור להיות מלכת הכיתה מספר 2 היה
דווקא דיי מרענן.
הייתי במין
סוג של היפנוזה לדעתי, כשכל בני הכיתה שוכבים כעוברים על הריצפה ורק אני לפתע קמתי
ממקומי והתחלתי לנעוץ אצבע בשני בני כיתתי האחד אחרי השני, לפי השיר "אן דן
דינו.."
פתאום אני
קולטת את אחת הפאקצות מהכיתה קמה כמו ילדה מגודלת מסתכלת עלי ומתחילה לשיר "הילדה הכי
יפה בגן", מההלם יצאתי לחלוטין מהתרגיל.
חזרתי לשכיבה
עוברית כפי שהורה לי המורה ומצאתי את הראש שלי נודד למחוזות שכבר חשבתי שאינם.
נזכרתי איך לא הייתי נרדמת לפני שאמא שרה לי "נומי נומי ילדתי" ואיך
הייתי מכריחה את הגננת לשיר לי את השיר הזה לפני שהיא משכיבה אותנו לשנת צהריים.
היא הייתה חייבת לשיר לי אחרת הייתי עושה לה כזה בלאגן שהייתי מעירה את כל הילדים
בגן שלי וגם את כל הילדים מהגנים בסביבה.
ואז פתאום
קלטתי כמה לא הייתי רוצה שהיא תשיר לי את השיר – כיוון שהעדפתי שלא ללכת לישון
ולמשוך את תשומת הלב מכולם. לפתע הבנתי שהרצון להיות במרכז לא נבע מההערצה לצוותי
בידור באילת אלא זה התחיל עוד מהגנון.
אין ספק שהיה
אחלה של תרגילון.. סוף על הקטינו! ;)