נוני מתחת לקליפה

קנאה = הרס

בשביל מה אנחנו זקוקים לרגש הכה מיותר הזה?

כפי שויקיפדיה מגדירים:

"בהקשר של יחסים בין בני זוג, קנאה היא חשד בבגידה, שמתעורר במקרה שבו בן הזוג מביע סימני חיבה כלפי זרים."

אך מה קורה כאשר קנאה מתפתחת  אצל צד אחד למרות שהצד השני נאמן ולא בוגד או מביע חיבה כלפי צד ג' ??

הפכתי להיות שק חבטות.

הצטלמתי עם 4 חברים מהכיתה ואחד מהם שם עלי יד!

אסון!

מישהו לקח אותי טרמפ הביתה ב7 בערב (כבר היה חשוך)!

חרב העולם!

בחור שהוא לא מכיר נישק אותי על הלחי!

אני שרמוטה בוגדנית!

את הבן זוג הנוכחי, אהבת חיי, הכרתי לפני כשנתיים. מהרגע שבו הכרנו ידענו שאני והוא זה לנצח. זה היה ברור לשנינו – היה מתח באויר והאינטואיציה שלנו אמרה שנמצאה האבדה ואנחנו יכולים להפסיק לחפש. אנשים שנים מייחלים שיקרה להם הדבר הקסום הזה. ולנו זה קרה.

לפני שהכרתי אותו, הייתי פרפר.

מהחבר הראשון שלי נפרדתי כי הפריע לו שהוא לא במקום הראשון בסדר העדיפויות שלי והפריע לו גם העובדה שאני רוצה לבלות יותר עם החברות שלי מאשר איתו.

מהחבר השני נפרדתי כי הוא רצה שכל היום נהיה ביחד, דבוקים, עד שנחנקתי.

החבר השלישי גרם לי לנסוע לחופשה ארוכה בארה"ב כי היה לי צורך בסיסי לא ממומש – לנשום!

ואז כשהכרתי את ה"בייבי" שלי כבר לא עניין אותי כלום. שנינו רצינו כל היום להיות יחד, הזנחנו את החברים שלנו ורצינו כל הזמן את הקרבה האחד של השני.

אבל פתאום, אחרי שנתיים התחילו לצוץ דברים שאני כבר לא מסוגלת להתמודד איתם. בעצם את חלקם אני מצליחה למתן אבל עם הקנאה החולנית הזאת אני כבר לא מסוגלת לחיות.

היום הייתה הפעם הראשונה מאז הכרנו שעלתה בראשי המחשבה על סוף.

עצם המחשבה על כך גרמה לי למלא את הכרית בדמעות שלא פסקו במשך כ6 שעות.

השאלה היא האם להישאר לחיות עם בנאדם שהוא אהבת חייך למרות שאת תסבלי מהקנאה החולנית שלו לנצח?

או לשים סוף למערכת יחסים הזאת רק בשל הקנאה החולנית שלו למרות שאני יודעת שאני לא אמצא עוד נפש תאומה, ואהבת חיים כמו זאת?