אין לי כבר זמן יותר וזה הורג אותי. וכבר נמאס לי להתלונן על זה ולגלות כל פעם מחדש שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני רוצה לפנות לעצמי יותר זמן חופשי אבל אני לא רוצה לוותר על אף אחד מהדברים שאני כבר עושה.
כל כך חיכיתי שהיום הזה יגיע. לא קורה היום משהו מיוחד. סתם עוד יום חמישי, אבל זוהי תחילתו של סוף השבוע! אם לא הייתה לי כמיהה מטורפת לסופי השבוע לא הייתי שורדת בבית הספר. זה באמת הדבר שמחזיק אותי, לחשוב: "אוקי, רק עוד כמה ימים ואני יכולה לנוח בבית... אנחנו נעבור את זה... רק עוד 3 ימים... רק עוד 2 ימים...". והכי כיף זה לחזור הביתה ביום חמישי אחה"צ, להתפרק על הספה ולהגיד:"שרדתי את זה, היה כל כך נורא? לא, בכלל לא."
סופ"שים זאת מתנה.
אתמול היה לי שיעור פתוח בקרקס, היה אחלה. ההורים אמרו שהיה מדהים והם כמובן נהנו (מה לעשות, הורים זה הורים, נכון?) וגם החברות אמרו שהיה "מגניב רצח". וגם אני הרגשתי טוב בשיעור הזה, שלא כמו בשיעורים פתוחים אחרים (כמו מחול ותיאטרון, בהם הרגשתי חוסר ביטחון מוחלט), מההיבט האישי. הייתי בטוחה במה שאני עושה, הייתי ממוקדת, עליתי על הטרפז, הנאמבר הלך חלק וכמובן שלא יכולתי להפסיק לחייך, כי במקום להיות לחוצה - ממש נהניתי!
כמובן שעכשיו אני כואבת ודואבת ולא יכולה ללכת 2 מטר בלי להתפתל מכאבים. להלן הפציעות: הגב התחתון שלי הכי כואב, הוא מלא שפשופים ופצעים ומחליף צבעים בקצב מסחרר (מצהוב, לאדום, לכחול, לסגלגל, שוב לכחול...), הברך שלי חורקת וטיפה'לה כואבת, והירך שלי מרגישה כאילו עוד שנייה היא תתברג החוצה מהמפרק ותיפול.
אבל למדתי לחיות עם המכות היבשות כבר מזמן (אתם לא רוצים לראות את הרגליים שלי, לא ראיתם דבר כזה) ועם פצעים במקומות לא שיגרתיים (בית השחי...) אז אין סיבה לדאגה!
מחר אני יוצאת עם מיכל לת"א (יופפפפפיייייייייי!) סוף סוף! 50% הנחה בכל חור! אושר צרוף!
המחליק שלי הפסיק להיות חם (משמע הוא התקלקל) ועכשיו אני צריכה לקנות אחד חדש. כמובן שאמא לא תרצה לממן לי מחליק אז אני אאלץ לממן את הקנייה מכספי שלי. אני די מרוששת עכשיו (יש לי מספיק למחליק בכל זאת) אבל אחרי הקנייה אני אהיה מרוששת בכלל. עצוב לפתוח את הארנק ולגלות שטר בודד של 20 שקל ):
סופ"ש מקסים לכולם 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
