טוב אז מה עושים עכשיו?
עברה שנה שלמה מאז שעדכנתי בפעם האחרונה.
שוב לילה שוב אני יושבת מול המחשב ומנסה להשלים עם העובדה שאיני מבינה את עצמי כבר הרבה מאוד זמן.
קרו הרבה דברים.חלקם טובים חלקם לא כל כך.
התחלתי ללמוד בבית ספר לסיעוד.
אני ממשיכה לצאת עם הבחור המדהים שהסכים לסבול אותי יחד איתי.
החלפתי עבודה-מרוצה ממנה חלקית גם.
המשקל שלי תקוע-שמחה רבה שהוא לא עולה כל הזמן אבל זה שאני לא מצליחה לרדת הורג אותי כל פעם מחדש.
המחלה אף פעם לא עזבה אותי...הראש תמיד עסוק במספים ואחרי כל ארוחה יש את הרגשות אשמה שאני מנסה להסתיר מכל העולם ואחותו.
כל פעם לאחר שאני שעה עומדת מול מראה אני נשברת ובוכה.
למרות שאני מנסה לדחוף את כל הרגלי האכילה שלי ואת כל הרגשות שאני עוברת מתחת לשטיחון(המלא דחקים שלי) אין שום אפשרות שהכל ישאר שם לנצח..כל פעם מחדש צץ משם משהו אחר שדחפתי לפני ואני צריכה להתמודד עם הבעיה שוב ושוב
אין לי מילים לתאר את היאוש שאני עוברת עכשיו.מצד אחד אני רוצה חיים נורמאליים שיהיו מלאים בשמחות מצד שני אני לא מסוגלת להרפות ולקבל את עצמי בצורה שבה אני עכשיו.לא מבחינת הלימודים לא מבחינת המראה לא מבחינת האישיות(שלדעתי מגעילה לגמריי)אני לא מצליחה להתמודד עם עצמי איך אנשים מצפים שאני יצליח להתמודד עם קשיים של החיים.אבסורדי!
חוזרת לבלוג כדי לתעד את מה שאני עוברת.לנסות לארגן את המחשבות שלי ואולי גם להבין מה הן הדברים החשובים לי באמת.
אי אפשר לקבל הכל ביחד נכון?
לפחות במצב שלי אי אפשר להיות רזה ולשמור על בריאות.
אי אפשר לשמור על יחסים עם גבר אחד ולפלרטט עם כל השאר.
אי אפשר לא להשקיע ולהצליח בבחינות.
אי אפשר לשמור על שפיות כל פעם שאני לובשת בגד(לא משנה מה-שום כלום לא מחמיא לי)
עצובה
כואבת
מאוחזבת
ועדיין עם תקווה שגם אני אמצע את עצמי בחיים האלה סוף סוף (לאחר 5 שנים של בלבול ותשישות עצמית)
בהצלחה לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
