סיפור על החבר/רויטל
זה הייה בבוקר סגרירי שראיתי אותו לראשונה.
הייה לו עיניים שחורות ועור שחום ,אבל מה שאהבתי
בו זה הייה החיוך הענקי שיתנוסס על פניו.
על צוואר שלו הייה שרשרת דקה שהשם שימי חרות בה.
העיניים שלו פגשו את העיניים שלי
והייתה לי תחושה שזאת תחילתה של חברות טובה.
לאחר כמה ימים היינו כבר חברים טובים. הוא תמיד הצחיק
אותי והראה לי כול מיני להטוטים שהוא מכיר.ואני סיפרתי לו
כול מיני סיפורים. אפילו פעם כשיוסי הבריון ניסה לגנוב ממני
את כספי שימי זינק לקראתי ועזר לי, אם הייתם רואים את המבט של
שימי כועס הייתי בטוחה שליבכם הייה יורד לתחתונים אבל מה שקרה
ליוסי שהוא עשה במכנסיים וברח משם בצרחות של ילדה קטנה.
רציתי מאוד שהורי יכירו אותו,אמי בטוח הייתה מחבבת אותו אך
הבעיה האמיתית הייתה עם אבי.מאז הסיפור שהייה עם אחותי הבכורה
דפנה לא הוזכר יותר ספייק או כפי שאבא קורא לו "הוא".
החששות שלי באמת יתגשמו שכן הכנסתי פעם את שימי הביתה כאשר התחוללה סופה חזקה .הוא מצא אותנו מחובקים יחדיו במיטה והחל לשעל ללא הפסקה,העיניים של אבא נהיו בצבע אדום "נעמה צרח אבא והמשיך חשבתי שהמקרה של ספייק לימד אותך שאסור להכניס אלינו הביתה את הדבר הזה"
"אבל אבא התחננתי בפניו שימי הוא מיוחד והוא לא כמו ספייק את לא רואה שהוא מסודר
ונקי בבקשה תיתן לו להישאר לפחות עד שהסופה תיגמר"
אבא נראה ממש עצבני ונראה שהוא סבל מקוצר נשמה
"ספייק והדבר הזה ממש דומים ענה אבא הרי למרות הכול שניהם כלבים "
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
sunshine^.^