אני מחכה לזה, אבל לא מחכה לזה
אני מפחדת, אבל לא מפחדת
אני רוצה לצאת, אבל אני לא רוצה לצאת.
אני יודעת שאם אני אצא אני אהנה, אבל יהיה לי קשה, רוב האנשים בשכבה לא ממש אוהבים אותי, ואלה שאומרים שכן לא מראים סימנים של רצון להתקרב אליי.
לצאת למחנה עם בן אדם אחד שאני באמת יודעת שלא ינטוש אותי, בן אדם אחד שמראה שהוא נהנה איתי (לפחות נראה לי ככה), בנאדם שאני לא צריכה לרדוף אחריו כדי שיהיה לו זמן אליי.
כי עם השכבה שלי? הקשר הוא חד צדדי, לא משנה כמה אני אתקשר ואנסה, זה לא הדדי. ונמאס לי.
אני לא אסתדר 5 ימים בלי הבית שלי, שאני יכולה להתבודד בו, ולבכות כשצריך, בלי האנשים שתומכים בי, כי הם לא בצופים.
כל יום שמתקרב למחנה, החרדות והתחושה המציקה הזאת בבטן גוברות. וקשה לי עם זה.
ואני יודעת, שכשאני אצא אני לא ארגיש ככה, אני ארגיש בסדר, אבל אני גם יודעת שאני אהיה איתם רק כי לא נעים להם, או כי אני אכפה את עצמי עליהם.
אנשים חדשים אני לא אכיר (אני לא בנאדם חברותי במיוחד במציאות, רק במחשב) שאני עומדת מול מישהו ומדברת איתו, תמיד יש לי הרגשה שהוא רק רוצה ללכת, שאני לא ממש מעניינת, אני חסרת ביטחון (אני לא יודעת אם רואים את זה עליי), אני חסרת ביטחון- בעיקר בגלל המראה שלי. אני לא יפה ורזה כמו כל החברות שלי. גם אין לי מראה נורמלי, אני בנאדם שמן, עם פצעים על הפרצוף ופסים בלונדינים שנראים כמו תחת, ולפעמים כל מה שאני רוצה זה ליפול לתוך בור ולא לצאת משם, כי גם ככה חוץ מההורים שלי וחברה אחת או שתיים אני לבד. כל ה"חבורה" הזאת היא סתם, זה רק נראה כאילו כולם חברים, בתוכם יש כל כך הרבה חרא. רובם, לא משנה כמה אני אנסה ליזום, הם לא יוכלו. גלשתי מהמחנה ל"חבורה", אבל זה הכל מתקשר.
אני יודעת שהאנשים שאני מכירה מהבלוגים יתאכזבו, וגם מזה אני מפחדת.
אני לא רוצה לצאת, אבל אני לא אבטל את ההרשמה כי ההורים שלי שילמו על זה..
ובנימה אופטימית זו:
אם אתם יוצאים למחנ"ק וקראתם את הפוסט עד הסוף, תבואו לבקר אני משבט לביא D : (איך פוסט שפרקתי בו דברים ששמרתי בבטן הרבה זמן, פוסט שכתבתי בו מעט אבל הוא עזר לי המון בסוף נגמר בסמיילי?)
אם מש בא לכם להגיב (רק כי יש לכם דרך להוציא אותי מהדיכאון הקל שנכנסתי אליו) מוזמנים להגיב בפוסט מתחת. אבל רק אם יש משהו חשוב להגיד (ולא, יהיה טוב *חיבוק*)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
