על יופי, על כיעור ועל אמת.

הם סיימו לשפץ את החנייה וכביש הגישה אליה.

אספלט טרי, קווים חותכים מקום חנייה אחד מאחיו, וצבעים בוהקים.

אדום לבן זוהר איפה שאסור.

עכשיו יצא, כל כך צעיר שעוד אפשר לראות סימני מתיחה בין האדום ללבן,

חוסר אחידות שמחרפן.

ואיך אני רוצה שכבר כל הצבעים ידהו,

שאנשים לא יצתרכו אזהרות כל כך דרמטיות, בשביל לא לחנות איפה שאסור,

שהכל יפעל על אוטומט, ושאף אחד לא יחשוב,

ולו לרגע אחד, שמתישהו,

היו כאן פועלים, בני אדם,

שעמלו, והזיעו בימים הכי חמים,

כדי לסלול לך את הדרך.

שלא יראו,

שהכל יהיה שקוף.

בטח יבוא אז ראש עיר בתקופת בחירות ויקבל החלטה להפוך עוד שכונה בעיר,

ואני,

עצוב וכועס,

יצתרך לקבל על עצמי,

עוד שינוי,

שאני לא בטוח אם בחרתי בו.

כי לא יאומן כמה זה שונה עכשיו, וכמה חדש,

אבל גם כמה כל כך רחוק מהחלום.