ערב טוב (:
האמת? ממש התאכזבתי מהתגובות בפוסט הקודם, היו פחות משלושים תגובות והן הגיעו מארבע קוראות רק - ושלוש מהן הגיבו בקשר לוואנשוט
בקיצור? ממש אבל ממש אכזבתם .
אגב, אני מציעה לכל מי שבאמת קורא ועוקב אחרי הסיפור להרשם כמנוי כי אני מעכשיו לא אפרסם אצל כל אחד אלא אשלח הודעה למנויים מסיבה אחת פשוטה - אין לי כוח לרוץ אחריכם ואז לא לקבל תגובה אפילו ..
יאללה, אחרי חפירות מרובות אלה קבלו את אירועי הפרק הקודם לרענון :
"תעבירי את המים בבקשה" ביקש אבי. מזגתי לו כוס מים והקנקן התרוקן. "תביאי אני אמלא" אמרה ג'יני. "לא זה בסדר, אני אלך" אמרתי.
לקחתי את קנקן המים ומספר צלחות מלוכלכות, הולכת למטבח וממלא את הקנקן.
שמעתי צלצול בדלת וקלח עוד כעשר שניות עד שהקנקן התמלא במים קרים סרקתי לתוכו מספר רב של קוביות קרח. "שלום, תיכנסו תיכנסו" שמעתי את ג'יני, נשמע קול נשיקה וארבעה קולות גבריים נוספו לקבוצת המוזמנים.
"מזל טוב" אמר אחד מהם, סידרתי את שיערי במראה שהייתה בדרכי לסלון, קיבלתי הודעה והוצאתי את הפלאפון מכיס מכנסיי, נכנסתי לסלון, שולחת תשובה להודעה.
הרמתי את ראשי ומולי עמדו מחובקים ג'יני וגבר שהכרתי כלכך טוב.
"ביל?" שאלתי, קנקן המים נפל ארצה.
"מה את עושה פה?" שאל אותי, הבטתי סביב, ניקול הייתה מבוהלת היא ישבה קפואה והביטה לכיוון הדלת, העברתי את מבטי לאותו כיוון, טום עמד שם לבן כסיד, לידם עמדו גאורג וגוסטב, שנראו מבולבלים למדי, חיוך קל עבר על שפתיו של גוסטב. "אתם מכירים?" שאלה ג'יני, שעדיין חיבקה את ביל.
פרק שמיני
"אתם מכירים?" שאלה שוב ג'יני, כעת במין חוסר סבלנות, אחרי שתגובה לא נשמעה. "עדיף שאני אנקה" אמרתי והתכופפתי בזריזות אל חלקי הקנקן השבור שהיו מפוזרים ברחבי הרצפה.
הרגשתי כאילו עולמי חרב עלי, ביל פה.
"תענה" דרשה ג'יני מביל. "אני לא מכיר אותה, אבל אני אעזור לה, זה נפל בגללי" שמעתי אותו אומר ואחרי מספר שניות צל נפל עלי וביל התכופף מולי, מתחיל לאסוף את שברי קנקן המים.
"מצטערת" אמרתי לאחר שנעמדתי והלכתי אל המטבח, זרקתי את השברים לפח ונשענתי על השיש הבהיר, פורצת בבכי.
שמעתי צעדי עקב, אולי מגף, ניגבתי את הדמעות בזריזות והסתובבתי אל הכיור, שוטפת ידיים.
דלת המטבח נסגרה לאט. "מאיה?" ביל שאל לאחר שזרק את השברים שהרים. "מה את עושה פה?" הוא שאל, לא זע ממקומו.
הסתובבתי אליו. "אולי עדיף שאני אשאל אותך" הבטתי בו ודיברתי בקור. "ג'יני הזמינה אותי, אולי תעני?" הוא דיבר במין הלם. "מה לך ולג'יני?" התעלמתי מהשאלה ששאל. "אולי אני אזכה לקבל תשובות, לא נראה לך שזה המעט שמגיע לי?" הוא נשמע מרוגז קצת. "ג'יני הזמינה אותי ואת ניקול" אמרתי במהירות. "תענה לי, מה לך ולה?" שאלתי בשנית. "אנחנו, סוג של ביחד" ענה בחצי קול.
הבטתי בו, המומה מהתשובה שסיפק, לא יכולתי להגיד כלום. "טוב, אז בהצלחה" אמרתי והשתדלתי להשמע כמה שיותר שמחה, הוא עוד עמד שם רגוע למדי ובשקט, כנראה מנסה להבין מאיפה נפלתי עליו. "כמה זמן אתם ביחד?" שאלתי וקטעתי את תחילת משפטו. "משהו כמו חודש" אמר. "תגידי, מה לך ולג'יני?" ביל שאל. "היא אחותי" הרמתי את מבטי מהרצפה ובפעם הראשונה הבטתי בעיניו, ביל עמד שם במבט מבולבל, לא מבין.
"מה? איך?" שאל. "אולי עדיף שתשאל את חברה שלך" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון דלת המטבח. "תעני לי על השאלה" אמר מעוצבן יותר ממקודם, חוסם לי את המעבר הלאה לקראת הדלת. "עניתי, יש לך חברה בשביל שאלות כאלה" חייכתי.
הוא לא הזיז את ידו כדי שאעבור. "תעני" אמר, כעת כל אחד יכל לשים לב שהוא עצבני. חייכתי חיוך מזלזל שאמר 'גם נראה לך שאני אגיד?' הוא התעצבן שוב.
"הכל בסדר?" פתאום ג'יני נכנסה למטבח ונעמדה לידנו. "כן" אמרתי ביחד עם ביל. "אז, ג'יני, לא הזכרת את העובדה שיש לך חבר" חייכתי אליה חיוך מאולץ. "רציתי להציג את ביל היום" היא חייכה חיוך זחוח ותפסה בידו של ביל. הוא בתגובה חייך חיוך מאולץ גם וניסה לתפוס את מבטי – מה שלא כלכך הלך לו.
"נחמד, שיהיה לכן הרבה מזל ואושר" אמרתי וחייכתי את החיוך הכי טוב שיכולתי להוציא.
הבטתי שוב בעיניו של ביל ואז עברתי ליד הזוג ויצאתי מהמטבח.
כשנכנסתי לסלון כולם ישבו סביב השולחן, שלושת האורחים הנוספים שהגיעו חייכו אליי, פרט לטום, החזרתי חיוך.
ניקול ישבה במקומה, מבטה בצלחתה.
גוסטב ניגש אליי, חייך וחיבק אותי. "התגעגענו" אמר, חיבקתי אותו חזרה. "אתה לא מבין כמה התגעגעתי" לחשתי וחיזקתי את החיבוק.
הלכתי אחרי שבירכתי לשלום את החבורה והתנצלתי בפני אבי על המהומה, התיישבתי ליד ניקול.
היא הרימה את מבטה אלי, עיניה היו מלאות דמעות, הבטתי לכיוונו של טום, הוא ישב מביט בנו במבט מאובן.
חייכתי אליו חיוך מהיר, הוא הסיט את מבטו אל גאורג והחל לנהל שיחה. "בואי לשירותים" אמרתי לניקול, היא הנהנה, הבאתי לה יד והלכנו אל חדר השירותים.
בדרך לשם נזכרתי שלא ראיתי את מקס בשולחן. "איפה מקס?" נלחצתי. "ישן, השכבתי אותו במיטה בחדר של ג'יני" אמרה ניקול וישר התחילה לבכות, חיבקתי אותה וסובבתי את מפתח הדלת כדי שתינעל.
"מה הם עושים פה?" היא שאלה אחרי שנרגעה. "ביל וג'יני ביחד" אמרתי בפשטות. האמת שיותר כעסתי מאשר שהייתי עצובה למרות שלא הייתה לי סיבה ודאית לכעוס.
"מה?!" היא הרימה את קולה. "מה ששמעת" החזרתי באותו רוגע. "את חולה או משהו?" היא הניחה את ידה על מצחי. התנערתי מידה. "לא אני בסדר גמור" החזרתי. "את לא כועסת? עצובה? משהו?" שאלה. "למה שאני אהיה עצובה?" הסתובבתי אל המראה. "בגלל שאת אוהבת אותו" היא החזירה והביטה בי דרך המראה. "מי אמר?" שאלתי אחרי שהסתובבתי אליה.
היא הביטה בי במבט שהראה כי ברור שהיא יודעת שאני משקרת.
"על מי את מנסה לעבוד?" היא הביטה בי, התכוונתי לענות לה עד שנשמעה דפיקה בדלת חדר השירותים. "כן?" שאלתי. "מאיה אתן בסדר?" שמעתי קול גברי. "כן" עניתי.
"צאו החוצה" אותו קול ביקש. "עוד מעט" עניתי. חיכיתי שניקול תרגע ותחזור לעצמה, יצאנו מהחדר.
הלכנו אל הסלון. "מצטערת" אמרתי יחד עם ניקול, ג'יני סימנה לי שאקרא לאחותי, עשיתי כך ושתינו קמנו והלכנו אחרי ג'יני אל המטבח.
"מוציאים את העוגה" היא חייכה, הדלקנו את כל הנרות, עוגת השוקולד העגולה שהייתה מעוטרת בחמישים נרות צבעוניים שהדלקנו במהירות.
הדלקנו בנוסף שני זיקוקים, אחד לי ואחד לג'יני וניקול החזיקה את העוגה בזמן שכולם שרו 'יומולדת שמח' שמנו אותה לפני אבי, הוא כיבה את הנרות, פתחו את המתנות, ישבנו עם כולם.
"מאיה?" ביל חייך אליי, החזרתי מבט. "מה?" שאלתי, הוא התקרב אלי. "אפשר לדבר איתך?" שאל. "דבר" עניתי. "לא פה, ביחידות" הוא אמר.
הבטתי סביב, לא נראה כאילו נחסר להם. "בוא" קמנו שנינו. "בואי לחדר של ג'יני?" שאל, התכוונתי לענות לו ואז נזכרתי שמקס ישן בו. "לא, בוא החוצה" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה, שמעתי את צעדיו אחריי, יצאנו החוצה.
יצאתי עם ביל החוצה, התיישבתי על חומת האבנים שהייתה בקדמת הבית, ביל ישר נעמד מולי והדליק סיגריה, הבטתי עליו.
"למה?" הוא שאל והתקדם צעד קדימה. "למה מה?" הסטתי מבט.
הוא הביט בי, הרגשתי את מבטו עלי. "למה עזבת אותי? זה יכל להצליח" ביל אמר, החזקתי את עצמי כדי לא לפרוץ בדמעות לפתע, התחלתי לחשוב על דברים אחרים, חושבת לעצמי כל הזמן שאסור לי לבכות. "אמרתי לך באותו יום, אני כבר לא אהבתי אותך" אמרתי בפשטות. "את תמיד היית שקרנית גרועה" הוא צחקק. איך אפשר לצחוק?
הסתכלתי עליו, בוחנת את הפנים האלה שלא ראיתי מקרוב ובמציאות כבר מעל לשנתיים.
"לא שיקרתי" אמרתי אחרי התלבטות בקשר לדבריי. "הוא חייך אלי והתקרב עוד, גובהו נמוך משלי בגלל החומה, הוא טיפס עליה והתיישב לצדי, זורק אחרי מספר שניות ושתי שאיפות נוספות את הסיגריה שעישן.
הסתכלתי על המדרכה. "אז למה עשית את זה?" הוא שאל לפתע.
כל שביל הגישה, שעד רגע זה היה חשוך פרט למנורת הרחוב שעמדה מטרים ספורים מאיתנו, התמלא באור. הבטנו ביחד אל הכיוון ממנו בקע האור. ג'יני עמדה בכניסה לבית ובפעם הראשונה שמחתי שהיא מפריעה לשיחה עם ביל, משתי סיבות : לא אצטרך לענות לו על השאלה והוא לא יראה אותי נשברת ובוכה.
"ביל?" שמעתי את צעקתה של אחותי החורגת, אחריה נשמעה אנחה מצדי הימני, הסתכלתי על ביל שבדיוק הרים את ראשו מכיוון הרצפה והביט בג'יני שפסעה לכיוונינו.
"חיפשתי אותך" אמרה כשהתקרבה ונעמדה ליד רגליו של ביל, מחבקת אותו. "מה אתם עושים פה?" היא שאלה, כנראה אחרי שהבינה שזה מוזר ששנינו יושבים בחוץ לבד.
"יצאתי לעשן ומאיה התלוותה אליי" ביל חייך. "למה דווקא היא?" ג'יני התרחקה מעט מביל. "כי כולם היו שקועים בשיחה חוץ ממנה" החזיר. "יכולת לשאול אותי, הייתי באה איתך" היא שילבה את זרועותיה. "דיברת עם אבא שלך, לא רציתי להפריע" ביל ענה לה, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
"ולמה לא הלכת עם טום?" שאלה. איזו קנאית חופרת. "הוא דיבר עם גוסטב, מה נסגר מה מפריע לך שיצאתי איתה החוצה?" הרגשתי בקולו עד כמה הוא מעוצבן. "טוב אני חושבת שאני אזוז" אמרתי והתכוונתי לרדת מהחומה. "לא," ביל אמר ותפס את ידי. "תישארי" אמר והפנה את מבטו אל ג'יני. "ביל, עזוב" אמרתי וירדתי מהחומה בקפיצה, עברתי ליד ג'יני והמשכתי מבלי להפנות מבט אל הבית.
נכנסתי אל תוך הבית וכל אותם המוזמנים שהיו בערב עמדו כעת ונפרדו מאבי ומניקול.
"תודה רבה שבאתם" אבא אמר וחיבק את אחד מחבריו. "להתראות" אמרתי לזוג צעיר שעבר מולי ויצא מהבית.
הבית התרוקן מכל האנשים בערך רבע שעה אחרי מלבד הלהקה.
ג'יני וביל כבר נכנסו פנימה וישבו יחד עם כולנו סביב שולחן הקפה הקטן בסלון. "אז אבא, אני וביל ביחד כבר חודש" אמרה ג'יני לפתע באמצע השיחה.
אבא בחן את ביל במבט קפדני ואז הביט בג'יני ומבטו לא הראה שום שמחה, כנראה שהוא עוד לא התגבר על שנאתו למטאלי סטים או אנשים שנראים מוזר קצת.
"נחמד" אמר רק אחרי שג'יני הביטה בו בתחנונים.
ישבנו כולנו עוד כשעה, דיברנו עם גוסטב בעיקר. ביל לא יכל להגיד כלום בגלל ג'יני ומבטי האימה שלה וטום לא ניסה אפילו לדבר עם ניקול, לשאלותיי הוא ענה באדישות ולא יותר מזה.
"טוב אנחנו נזוז, כבר מאוחר" ביל אמר אחרי שהביט על השעון.
התחלנו להפרד מהבנים. "איפה אתן גרות?" ביל שאל אותי ברגע שג'יני הלכה למטבח. "בבית מלון, אנחנו חוזרות לישראל בעוד שלושה ימים" אמרתי כדי שאפילו לא ינסה לחפש אותנו. "איזה בית מלון?" הוא שאל. "עזוב, שחרר את זה" אמרתי וחיבקתי אותו. "בהצלחה בראיון מחר" אמרתי תוך כדי חיבוק. "איך את יודעת? לא אמרתי כלום על הראיון היום" הוא חייך, החזרתי לו חיוך שחשף את העובדה שאני לא לגמרי שכחתי את הלהקה.
"רגע את, " הוא התחיל לשאול אבל קטעתי אותו. "לילה טוב" חייכתי.
הם התפזרו, אבא התחיל להרצות לג'יני על ביל ועל מראהו החיצוני ואני וניקול הלכנו לחדר של ג'יני, לאסוף את הדברים ולקחת את מקס כדי שנלך לבית המלון. "בוא מקסי" אמרתי כשהרמתי את ילדי הלן מהמיטה הרחבה של ג'יני.
הוא שם את ראשו על כתפי וניקול לקחה את התיקים שהבאנו איתנו. "טוב אנחנו הולכות כבר מאוחר" אמרתי וקטעתי את ההרצאה שהעביר אבי. "בסדר, לילה טוב" אבא אמר. "תודה שבאתן, היה כיף לראות אתכן ואת הנכד שלי" הוא אמר והסתכל על מקס.
נפרדנו ממנו ומג'יני שכעסה כנראה והלכנו משם מהר, יצאנו מהבית והתחלנו ללכת לכיוון המונית.
"מאיה!" שמעתי צעקה, הסתובבתי, ביל עמד שם מתנשף קלות, כנראה אחרי ריצה. "מה ביל?" שאלתי אותו, מופתעת מהמצאותו. שכחתי לגמרי שמקס ישן עלי. "מי זה?" ביל שאל אחרי ששם לב אל הילד. הסתכלתי על מקס, ניסיתי להראות את פניו כמה שפחות. "זה האח שלנו" אמרתי, אין סיכוי שאני אגיד לו שזה הבן שלו. ביל הביט בו וחייך. "חמוד" אמר.
"מאיה יש מצב שנדבר" הוא שאל. "מצטערת אנחנו ממהרות, כבר מאוחר" . "באיזה בית מלון אתן?" ביל שאל והתחיל ללכת אחרינו. "פשוט תעזוב את זה" אמרתי, נכנסתי למונית, ניקול חיבקה אותו ואני חושבת שראיתי את שפתיה זזות, אולי אני סתם מדמיינת – אני כבר עייפה.
ישבנו במונית אחרי כעשר דקות של נסיעה שקטה. "דיברת עם טום?" שאלתי לפתע. "לא" היא הסתכלה עלי. "הוא לא רצה לדבר" היא המשיכה. הסתכלתי עליה, היא נראתה עצובה ועייפה.
"מה איתך? דיברת עם ביל?" ניקול ניסתה להוציא חיוך. "הוא ניסה לדבר" אמרתי, או שהיא הבינה בעצמה שלא הייתה שום שיחה או שהיא לא התעניינה כלכך בפרטים, אני לא מאשימה אותה.
נסענו במשך עוד כארבעים וחמש דקות והגענו למלון, התחלנו לעלות לקומה הרביעית.
פנינו במסדרון לכיוון החדר – 432 , ביל ישב שם ליד הדלת, הוא נעמד בשניה שראה אותנו.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי. "אני אמרתי לו" ניקול חייכה. הבטתי בה בהלם.
"אם לי לא הלך עם טום שלך יילך לפחות עם ביל" הסבירה עצמה.
"דבר," אמרתי לביל. "אני הלכתי" ניקול אמרה, החלטתי לא להשאיר את ביל בחוץ, פתחתי את דלת החדר ונכנסתי, הוא צעד אחריי. השכבתי את מקס.
"מאיה?" ביל שאל. "כן?" שאלתי והסתובבתי. "אמרת שהוא אחיך?" הוא בחן את פניו של מקס. "כן" אמרתי והתחלתי להלחץ. "למה?" שאלתי. "הוא מזכיר את טום ואותי כשהיינו קטנים" אמר והביט בי. מזכיר זאת לא מילה מספיק חזקה – הם שתי טיפות מים.
הוא התיישב על הכיסא המרופד. "אני לא רואה שום דמיון" שיקרתי מיד אחרי שהבטתי על מקס.
"בן כמה הוא?" ביל שאל, מרים גבה. "כמעט שלוש" עניתי. ביל הביט בי ואחרי כחמש דקות של דומייה פלט. "הוא לא באמת אחיך, נכון?" הבטתי בו. "והגיל שלו מתאים בול לתקופה שנפרדנו, אם להזכיר לך באותה תקופה גם שכבנו" המשיך, יושב המום. "וגם לא השתמשנו בקונדום באותו ערב" ביל החל לזרוק עובדות לעברי, לא ידעתי מה להגיד.
"אתה לא באמת חושב שזה הילד שלך, נכון?" אמרתי, מנסה להשמע כמה שיותר מזלזלת. "אני די בטוח שזה כן" ביל נעמד כעת. "מאיה, הוא הילד שלי?" הוא התקרב אליי.
"כן" אמרתי וחייכתי, דמעות משחררות מתחילו לנזול על פניי, הוא נישק אותי נשיקה רכה ואז לחש.
"אני אוהב אותך" .
איך?
אהבתם? שנאתם?
תגיבו ותיידעו, שאני אדע מה לשפר (;
אני מזכירה - הודעות על הפרק הבא ואולי אפילו ספוילרים יגיעו אל כל המנויים אז שווה להרשם ^^
אוהבת המון למרות שאתם בכלל לא קוראים ומגיבים XD
סופ .^
עריכה 07/05 :
חיממתם את הלב עם התגובות ,
כיף להזכר כמה קוראים אוהבים את הסיפור(;
עשיתם לי את השבת!
שבת שלום3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סופ||Humanoid