פרק שביעי:

התעוררתי בסביבות שבע וחצי בבוקר, השמש חדרה דרך הוילון וסנוורה אותי.

זרועותיו של רון עדיין חיבקו אותי, רציתי להישאר במיטה אך ההלוויה הייתה בשעה עשר.

הסתובבתי והבטתי לתוך פניו הישנות של רון, הוא היה כזה שליו ולא יכולתי להתאפק אז נישקתי אותו

 נשיקה קטנה על השפתיים.

"איזו דרך להתעורר", הוא פתח את עיניו בחיוך.

אני לא חייכתי אפילו חצי חיוך, הרגשתי כאילו חצי ממני חסר, ממש הרגשתי חור.

"עוד מעט ההלוויה, אני צריכה להתארגן".

"נכון, מצטער", הוא מיהר להוריד את החיוך ולהתיישב.

"אני נכנסת למקלחת, אני אתקשר אלייך כשאני אחזור".

"בטוחה שתהיי בסדר?".

"כן, עידו יבוא לאסוף אותי".

הוא הנהן, נישק אותי בלחי ויצא מהחדר.

נכנסתי למקלחת, פשטתי את  בגדיי ונכנסתי מתחת למים החמים בתקווה שהם יוכלו לשטוף

 ממני את נקיפות המצפון.

אני לא מאמינה שאחרי כול השנים האלו שאני וסער היינו בלתי נפרדים רבנו ולפני שהספקנו

להשלים הוא נהרג, אני בחיים לא אוכל להגיד לו כמה אני מצטערת וכמה אני מתגעגעת אליו.

דמעות החלו לרדת מעיניי והתערבבו במים שירדו על גופי.

סיבנתי את גופי ושיערי במהירות ויצאתי מהמקלחת כשאני עטופה במגבת ועדיין בוכה.

"אההההה", מישהו ישב לי על המיטה.

"זה בסדר מותק, זה רק אני".

"אבא, איך הבהלת אותי!!", ניגבתי את דמעותיי במהירות והנחתי את ידי על ליבי, "אתה צריך משהו?".

"שמעתי שסער נהרג".

"כן", השפלתי את ראשי.

"היום ההלוויה, נכון?".

הנהנתי.

"את צריכה משהו? אולי שאני אסיע אותך?".

"לא אני בסדר, תודה".

"אוקי", הוא התרומם וחיבק אותי חיבוק שרק הוא יכול לתת.

חיבקתי אותו חזרה ופרצתי בבכי סוער, "הוא הלך בלי להגיד להתראות ועוד כשהוא חושב שאני

כבר לא אוהבת אותו".

"אולי זה מה שהוא אמר אבל סער הוא בחור פיקח, אני בטוח שהוא ידע שאת עדיין אוהבת אותו

אבל פשוט מצאת מישהו שיותר מתאים לך, מישהו שגורם לך להרגיש טוב יותר עם עצמך, מישהו

שממש משלים את החסר שבך".

נדתי בראשי, "אמרתי לו שאני לא אוהבת אותו, הוא בטוח האמין".

"אז בואי תשמעי סיפור מעניין, לפני שבוע סער התקשר אליי ואמר שנפרדת ממנו, הוא שאל אותי

אם מישהו הכריח אותך להיפרד ממנו בגלל שהוא יודע שאת עדיין אוהבת אותו ושהיית נשמעת

חנוקה בטלפון כאילו את עומדת לבכות, בהתחלה חשבתי שהוא יודע על המאפיה אבל זה לא היה כך,

הוא פשוט לא הבין למה את נפרדת ממנו כשהוא יודע שאת עדיין אוהבת אותו אז הסברתי לו מה קרה

עם רון והוא הבין, הוא אף פעם לא היה עצבני עלייך פשוט לא היה לו את האומץ להתקשר".

הרמתי את ראשי בהפתעה ומשכתי באפי, "באמת?".

"כן נסיכונת, הוא אף פעם לא חשב שאת לא אוהבת אותו, הוא הבין שאת אוהבת את רון יותר ממנו ושהזמן

שלכם ניגמר", הוא צבט את לחיי ונישק את ראשי.

"אבל זה לא משנה כלום, הוא עדיין לא יחזור, אני אף פעם לא אוכל להתנצל או סתם לדבר איתו".

"אולי הוא לא יחזור אבל את עדיין יכולה לדבר איתו".

"איך בדיוק? הוא לא פה אם לא שמת לב".

"אני מאמין שאנשים שעולים למעלה עדיין שומעים אותנו, כמו אימא שלך, אני תמיד מדבר איתה, לפני

כול דבר שאני עושה אני שואל אותה וכול לילה אני מאחל לה לילה טוב".

"באמת?".

"כן מותק, עכשיו תתחילי להתארגן או שאת תאחרי", הוא יצא מהחדר.

הוצאתי מהארון מכנס סקיני שחור וחולצה שחורה, לא התאפרתי ואספתי את שיערי לקוקו, לא היה לי

כוח ומצב רוח להשקיע במראה שלי.

שמתי סנדלים בצבע כסף, הסנדלים שסער אהב והלבשתי על עצמי קפוצ'ון שלו שהוא הביא לי כשהיה קר.

הוא עדיין הריח כמו סער.

כשסיימתי השעה הייתה תשע, עוד חצי שעה עידו מגיע אז לקחתי את הזמן ועשיתי את מה שאבי

טוען שעובד, התיישבתי על המיטה ודיברתי אל סער.

"אני לא ממש יודעת מה להגיד ואני לא יודעת אם אתה שומע, אבל אם אתה כן שומע תנסה להבין

אותי, אני ממש מצטערת שככה נפרדתי ממך אבל הרגשתי שרון יותר טוב לי, לא שאתה לא היית טוב,

אתה היית כול מה שבחורה יכולה לבקש ולפעמים לא ממש הערכתי את זה אבל רון ממש נוצר בשבילי,

הוא החצי השני שלי.

אני עדיין אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך, כידיד כחבר לשעבר וכמישהו שתמיד היה שם כשהייתי צריכה אותו",

דמעות חמות החלו לזלוג מעיניי, הרמתי תמונה שלו שהייתה לי על השידה והבטתי בפנים המחייכות

שאני אף פעם לא אראה יותר.

"אני לא יכולה לחשוב על חיים בלעדייך, אל מי אני אתקשר באמצע הלילה כשהיה לי חלום רע או

כשהחתול שלי מת?", חייכתי כשנזכרתי בפעם כשהייתי בת שתיים עשרה והחתול שאימי נתנה לי מת

באמצע הלילה, התקשרתי לסער היסטרית לגמרי והוא מיהר לבוא ולהרגיע אותי ועוד פעם בשנה שעברה

כשהיה לי חלום רע הוא גם מיהר לבוא בשתיים לפנות בוקר ולהרגיע אותי, "ומי יחבק אותי וירומם לי את המצב

רוח כשאבא שלי לא נימצא?.

אתה היית שם תמיד מאז שאימא שלי מתה ותמיד הענקת לי את האהבה שהיא לא יכלה להעניק לי

בהתחלה כידיד ואז כחבר, סער, המחשבה שאני בחיים לא אראה אותך יותר אוכלת אותי, שבחיים לא

תצחק מהבדיחות הטיפשות שלי, שבחיים לא תחבק אותי יותר ותלחש לי באוזן בדרך שרק אתה יודע

לעשות, אני מתגעגעת בצורה שבחיים לא חשבתי שקיימת, מקווה שאתה שומע אותי ומבין את מה שאני

מנסה להגיד, שורה תחתונה היא שאני מצטערת ואוהבת אותך לנצח!!!".

בשלב הזה כבר מיררתי בבכי, נישקתי את התמונה והנחתי אותה חזרה על השידה.

קמתי מהמיטה וניגבתי את הדמעות בשרוול הקפוצ'ון, אני זוכרת מתי הוא הביא לי אותו.

זה היה בפעם הראשונה שהוא נישק אותי, לפני שנתיים, ישבנו בים- המקום הכי אהוב על שנינו והיה קר,

הוא הוריד את הקפוצ'ון והניח אותו על כתפיי וכשסובבתי את ראשי להודות לו הוא פשוט הצמיד את שפתיו

לשפתיי ונישק אותי את הנשיקה הראשונה שלי ושלנו.

כבר לא יכולתי יותר, מחשבות עליו הציפו כול תא ותא במוחי, סער הלך, הלך העולמים!!!!

כשהעובדה הזאת פגעה בי בכול העוצמה תפסתי בובת חרסינה וזרקתי אותה בכוח בקיר הנגדי, היא

התנפצה לרסיסים שנפלו ברעש לרצפה.

נפלתי על הברכיים וצרחתי בכול הכוח שיש בי כשאני מושכת בשיערי.

"אלוהים למה?? למה אתה לוקח לי את כול מי שאני אוהבת? מה עשיתי? קודם את אימא עכשיו את סער!!

עזוב אותי כבר? דיייייייייייייי!!!!".

הרגשתי זוג ידיים חסונות תופסות אותי ואז זרועות שריריות חיבקו את גופי מצמידות אותי לגוף חם.

"דיי מעיין, סער לא היה רוצה שתבכי ככה", עידו לחש וחיבק אותי בחוזקה.

"אני לא יודעת מה סער היה רוצה כי הוא לא כאן", צעקתי בבכי והכיתי באגרופים קטנים על חזהו.

הוא תפס את ידיי והושיב אותי על המיטה כשהוא ממשיך לחבק אותי בכוח, "אני יודע שזה קשה לך,

זה קשה גם לי, הוא היה חבר שלי מכיתה ח', הכרתי אותו כמעט כול החיים שלי! אני לא יודע מה לעשות

בלעדיו, אני לא יודע מאיפה להתחיל לחיות בלעדיו, אני אבוד! אבל סער לא היה רוצה שככה נתייאש נכון?

הוא היה רוצה שנהיה חזקים, שלא נבכה עליו", יכולתי לשמוע שהוא בוכה וזה הקל עליי, לדעת שיש עוד

 מישהו שמרגיש כמוני- אבוד ומיואש.

"מה הוא היה אומר אם הוא היה רואה אותנו עכשיו?".

חייכתי, זה היה קל, "תשמרו את הדמעות שלכם למישהו ששווה לבכות עליו", אמרנו ביחד ואז צחקנו,

זה היה המשפט הקבוע שהוא היה אומר כשהוא היה רואה מישהו בוכה על מישהו או על משהו.

הוא ניגב לי את הדמעות וחיבק אותי בחוזקה, "עכשיו בואי נעשה את זה, את מוכנה?".

לקחתי נשימה עמוקה והנהנתי.

יצאנו מהחדר וירדנו למטה, אמרנו שלום לאבא שלי ויצאנו מהבית, נכנסנו למאזדה ה6 הסגולה שבחוץ

והתחלנו לנסוע לכיוון בית הקברות.

כשהגענו כולם עמדו סביב לחור באדמה וארון הקבורה של סער עמד בצד.

דחפנו את דרכינו בעזרת מרפקים והגענו ממש לקצה החור ליד הארון.

אימא של סער עמדה שם עם עיניים אדומות ונפוחות וכך גם אביו ואחותו, היו שם הרבה קרובים שלו

 וכולם עמדו בשקט, לא שמעו כלום חוץ מיללות קורעות הלב של אימו, דחפתי את עצמי עד שעמדתי

לצידה, הנחתי יד מנחמת על כתפה כשדמעות זולגות בשקט בעיניי.

"אוי מעיין למה הוא היה צריך ללכת? הוא היה ילד כזה טוב עם עתיד זוהר", היא קברה את פניה בכתפי

 ורעדה מבכי.

"אין לנו תשובות לדברים כאלה, רק אלוהים יודע למה הוא היה צריך ללכת, לסער היה לב זהב והוא עזר

 להרבה אנשים", לא ידעתי מאיפה באו לי המילים אבל הייתי חייבת לנחם אותה איכשהו.

"תהיי בטוחה שהוא בגן עדן עכשיו, הוא לא פגע בזבוב בחיים שלו ותמיד עזר לאנשים כמה שהוא יכול,

כולם אהבו אותו וילדים קטנים מתו עליו, אין מה להגיד הוא היה מלאך! מלאך שנשלח לעזור לאנשים".

אתם מכירים את זה שתמיד אומרים דברים טובים על אנשים כשהם מתים, הבן אדם יכול היה להיות שטן

מהלך אבל ברגע שהוא נעלם מדברים עליו רק טוב, כמה שהוא היה אדם טוב שעזר לבריות ואהב את כולם,

אבל במקרה הזה כול הדברים שאמרתי היו נכונים, אני לא מכירה איש שלא אהב את סער עם החיוך הגדול

שבחיים לא עוזב את הפנים שלו.

אני לא סתם אומרת, אני יודעת מניסיון! אין לי מושג איך הייתי עוברת את התקופה שאחרי המוות של אימא

שלי אם סער לא היה עוזר לי, הוא עשה כול כך הרבה, תמיד היה שם בשבילי.

הוא תמיד עזר לאנשים, אין ספור פעמים הוא עזר לזקנה עם קניות או לאישה עם עגלה לעלות לאוטובוס,

אני תמיד הייתי צוחקת עליו כשהוא היה קופץ בכול הזדמנו לעזור אבל הוא בחיים לא הפסיק.

חיבקתי את אימו בחוזקה, קברנים הורידו את הארון לתוך הקבר ואנשים החלו לכסות אותו באדמה.

אבא שלו הושיט לי את חפירה והתחלתי לזרוק אדמה לתוך הקבר, בקושי יכולתי לראות את הקבר מרוב הדמעות.

"ביי סער, אוהבת אותך", לחשתי והעברתי את האת לדודה שלו.

איזה רב אחד אמר כמה דברים ואז הלכנו, עידו הוביל אותי למכונית והתיישב במושב הנהג.

"בחיים לא חשבתי שאני אלך להלוויה של סער", הוא בהה קדימה ומלמל.

"גם אני לא", השענתי את ראשי אחורה בתשישות, השעה האחרונה התישה אותי לחלוטין.

עידו התניע והחל לנסוע, אחרי רבע שעה הייתי בבית.

עליתי לחדר והתיישבתי על המיטה, הרמתי את מבטי והופתעתי לראות א רון יושב בכיסא המחשב.

"חשבתי שתרצי חברה".

לא עניתי, פשוט התרוממתי והלכתי לכיוונו, התיישבתי על ברכיו והנחתי את ראשי על כתפו, הוא לא דיבר

 ופשוט ישב שם וליטף את שערי.

איך הוא ידע שאני ארצה אותו ברגע הזה אני לא יודעת אבל מה שחשוב זה שהוא כאן, יושב ומנחם אותי

באהבה שלו.

כול רגשות האשם בקשר לרון וסער נעלמו, פתאום ידעתי שסער לא כועס, שהוא מסכים לי להיות עם רון,

שהוא מבין! אני לא יודעת איך אבל פשוט ידעתי.

הרמתי את ראשי ונישקתי אותו קלות בשפתיים, יכולתי לראות את מבטו המופתע אך הוא שתק, הנחתי

אאת ראשי חזרה על כתפו ועצמתי את עיניי, נותנת להן קצת מנוחה מכול מה שהן ראו היום.

פרק אחרי פווווווווווווווווווול זמן שלא עידכנתי!

אני מצטערת על העיכוב אבל הייתי מאוד עסוקה, אז בלי הרבה חפירות הנה הפרק!

בהנאה!

פרק שישי:

"לא! רון אתה צריך לסובב את כול הגוף והידיים שלך זזות יותר מידי, הן צריכות לתמוך בגוף שלך,

 תחזיק אותן באוויר, בלי שהן יזוזו", עמדתי מולו עם כפפות מיוחדות על הידיים, הוא היה צריך לפגוע

בהן בבעיטה צדדית חדה.

"אני לא יכול, אני לא שולט עליהן, אני יותר מידי מרוכז בלתת את הבעיטה במקום הנכון, בדיוק מה

 שחסר לי זה לפגוע לך בפרצוף", הוא התנשף בחוזקה, פרצופו וחזהו החשוף נטפו זיעה,

הייתי חייבת להודות שהוא היה ממש סקסי.

צחקתי, "זה בסדר גם ככה לא תעשה לי כלום, הבעיטה שלך לא ממש מוצלחת אם נשים את זה כך".

הוא שלח לכיווני מבט מצמית ונשף החוצה בחוזקה, הוא התמקד במטרה, קיפץ כמה פעמים במקום

ולבסוף שלח בעיטה חדה ומדויקת, איבדתי את שיווי משקלי ונפלתי על הגב.

תוך חצי שנייה הוא היה מעליי.

"מצטער, את בסדר?", חיוך ענק התנוסס על פניו, כיווצתי את שפתיי וקמתי על הרגליים בקפיצה.

"טוב כנראה שאני מורה ממש טובה, הבעיטה הייתה מצוינת".

הוא גיחך.

"אה אתה חושב שאתה יותר טוב ממני?".

"אולי".

"אהה, אוקי אז בוא נראה, תעמוד מולי ותשים את האגרופים שלך מול פרצופך ו...".

"אני יודע איך להתאגרף", הוא קטע אותי בחדות.

"אהה אוקי", חייכתי חיוך קטן ונעמדתי מולו.

קיפצתי כמה פעמים ואז נעמדתי ללא תזוזה.

רון התקרב אליי בזהירות וניסה לתת לי אגרוף לפרצוף, התכופפתי במהירות ותפסתי את זרועו מלמטה

עם זרועי, מלפפת אותם ביחד ואז בתנועה חדה העפתי אותו מעלי והוא נחת על גבו.

"אחחח", הוא שכב מתפתל על הרצפה.

חייכתי בניצחון, "זה לא הכול פוזות ולקפץ, נו יאללה קום ואני אראה לך".

"אני לא יכול", הוא גנח וניסה לקום אך לבסוף קרס עם פניו לרצפה.

"שיט, רון א תזוז", רצתי אליו במהירות וסיבבתי אותו על גבו רק בכדי לגלות שהוא נחנק מצחוק.

"זה לא מצחיק! ממש נבהלתי, דפוק".

הוא המשיך לצחוק אז התחלתי להרביץ לו, הוא תפס את ידי והפך אותי על גבי.

פניו היו סנטימטר ממני ולא יכולתי יותר, הרגשתי כאילו חוט בלתי ניראה מושך אותי אליו, הרמתי

את ראשי והצמדתי את שפתיי לשפתיו.

נסחפנו לנשיקה ארוכה, כרכתי את ידיי סביב גבו החשוף, ידו האחת הייתה על לחיי והשנייה טיילה לה במורד ירכי.

לבסוף התנתקנו.

"וואו זה היה, משהו", הוא התנשף והתיישב.

"כן רק שלך אין חברה", אמרתי בייאוש, עכשיו ידעתי מה אני צריכה לעשות ואת מי אני אוהבת

אבל לא היה לי את האומץ להיפרד מסער.

"שיט נכון, מצטער".

"אין לך על מה, אני זאת שצריכה להצטער".

הוא התרומם והעביר את ידו בשיערו, "בואי נישכח מזה בינתיים ונמשיך להתאמן, טוב?".

נאנחתי והתרוממתי, "טוב".

לא דיברתי עם סער כמה ימים, לבסוף לאחר שבוע אזרתי אומץ והתקשרתי אליו.

"היי יפה שלי, לא שומעים ממך".

"כן, תקשיב אני...אני רוצה להיפרד", דמעות חנקו את גרוני, אחרי הכול כן אהבתי אותו.

"מה?".

"אני...".

"שמעתי מה אמרת, יש מישהו אחר?".

בלעתי את רוקי, "כן".

"למה מעיין, למה? מה אני לא מספיק טוב בשבילך?".

"לא, זה לא זה".

"אז מה זה אה? מה?".

"אני.. אני לא אוהבת אותך יותר" שיקרתי, ידעתי שאני לא אוכל לאהוב אותו כמו שאני אוהבת את רון,

זה כאילו אני ורון נועדנו אחד לשני, אנחנו ממש משלימים אחד את השני וידעתי שלא יהיה עוד

סיכוי שאני וסער נהיה ביחד אז לא רציתי לפתח בו תקוות.

"טוב, מה אני אגיד".

"לא אבל סער אני עדיין רוצה שנהיה ידידים".

"לא יכול, מצטער", הוא ניתק.

דמעות זלגו במורג לחיי, הוא לא יסלח לי יותר בחיים! מה עשיתי? אלוהים!!

לאחר שבועיים:

"עידו קום", סער בעט בצלעות חברו בחוזקה לאחר שראה שתלתולים ומים לא יעירו אותו.

"אחחחח, סער אידיוט", הוא התקפל ואז התיישב, "למה אני רטוב?".

"אה לא יודע, אולי בגלל שאני מנסה להעיר אותך כבר שעה".

"טוב אבל צריך לשפוך טיפה לא את כול הכנרת".

"יאללה קום, יש מסדר ואימון עוד שתי דקות", הוא פנה ויצא מהאוהל לתוך חומו הלוהט של המדבר.

"גם כן הוא, יהרוג אותי יום אחד", עידו  מלמל לעצמו והתרומם, הוא מעד לכיוון פתח האוהל תוך

כדי שהוא נועל את מגפיו, לבסוף הוא יצא מהאוהל ורץ למסדר כשהוא מכפתר את אחרון הכפתורים

בחולצתו ומכניס אותה לתוך מכנסיו.

הוא הגיע למסדר, נואש לאוויר אבל בזמן.

"חשבתי שלא תספיק להגיע, מה שהבן זונה היה עושה לך", סער לחש בזמן שהמפקד- הבן זונה, דיבר.

"סער תשתוק הוא יפרק אותנו, אה ותודה על ה"עזרה" היום בבוקר".

הם החלו ללכת לכיוון מקום האימון.

"אם לא אני לא היית מגיע בזמן וכמעט בטוח שהוא היה סוגר לך שבת אז סתום".

הם נשכבו על הבטן על החול ולקחו רובים, כיוונו למטרה והתחילו לירות.

"כן אבל לא היית חייב להיום כזה אגרסיבי", עידו כיוון  וירה, בול פגיעה בליבו של החייל מקרטון.

"ניסיתי הכול, אפילו מים, לא זזת", הוא כיוון וירה אבל פספס את החייל לגמרי, "שיט".

"אולי אם תהיה יותר רגוע תוכל לפגוע", עידו ירה שוב ושוב פגע במטרה.

"אל תגיד לי להיות רגוע, אני על קוצים בזמן האחרון וזה בגללך,עם כול הקטע עם סיוון, שיגעת אותי", ירה ופספס.

"מה כבר עשיתי? אני רק מדבר על זה 24 שעות ביממה, ביג דיל", בול פגיעה.

"עלק ביג דיל! זה משגע", פיספוס.

"אתה לא לחוץ מזה אתה עצבני על מעיין, הגיע הזמן שתסלח לה אחי,

לא דיברתם כבר שבועיים וגם לפני שהייתם חברים הייתם ידידים ממש קרובים".

"טוב לי נימאס, אני לא מצליח לקלוע היום, זזתי", הוא התרומם והחל ללכת לכיוון השתייה,

מתחמק מעידו מה שהוא עשה בשבועיים האחרונים בכול פעם שהשם מעיין עלה לנושא.

עידו ראה את הכול מתרחש כאילו בהילוך איטי, החייל משמאלו ירה בדיוק כשסער עבר מולו.

"סער תיזהר!!!!", הוא צרח בהיסטריה אך הכדור פגע במרכז חזהו.

עיניו נפקחו בהפתעה והוא צנח לרצפה, עידו זרק את הרובה שלו והתקרב בריצה.

הוא התכופף מעליו, "שמישהו יזמין את החובש" הוא צרח והרים את ראשו.

סער היה מכוסה בדם שיצא מהחור בחזהו.

"עידו...", סער התחיל אך נחנק מדם שנכנס לריאותיו ועלה במורד גרונו.

"ששש סער הכול בסדר, אתה תהיה בסדר החובש מגיע".

"תגיד ל...מעיין שאני...שאני סולח לה".

"אתה תגיד לה בעצמך, תירגע אחי הכול יהיה בסדר".

"תבטיח לי", הוא תפס לעידו בחולצה.

"אני מבטיח אחי, אבל אתה תגיד לה בעצמך".

הוא נענע בראשו וחייך, "אני מת עלייך אחי".

ואז ראשו צנח באטיות הצידה ועיניו נשארו חצי פקוחות, עידו שם שתי אצבעות על צווארו אך

לא היה שום דופק, סער....מת.

דמעות החלו לזרום במורד לחייו, "לאאאא! סער, אתה לא יכול למות עכשיו, אני צריך אותך",

הוא צרח בהיסטריה תוך שהוא מנענע את הגופה באגרסיביות, אך סער לא הגיב וראשו רק הטלטל מצד לצד.

"עידו בוא, קום", רועי הגיע וניסה להקים אותו בעדינות.

"עזוב אותי רועי", הוא ניער אותו מעליו והמשיך לחבק את סער בחוזקה כשהוא מתמלא בדם.

"נו קום".

"רד ממני רועי", הוא צרח.

רועי לקח נשימה עמוקה וניתק אותו בכוח מהגופה שהחובש לקח.

"לא! לא סער!!!", הוא ניסה להתנתק מרועי אך כמה חברים חסמו לו את הדרך.

לבסוף הוא התייאש ונתן להם להוביל אותו לתוך האוהל, רועי הושיב אותו על מזרון.

הוא קבר את פניו בידיו, "הוא מת", מלמל כמתקשה להאמין.

הוא הרים את ראשו וחבט את אגרופיו במזרון בכול הכוח שיש בו.

"הוא מת!!!!" הוא צרח.

כבר שבועיים שלא דיברתי עם סער, בחיים לא היה לי כזה דבר, תמיד היינו מדברים כמעט

כול יום ועכשיו הוא לא ענה לי.

כול יום התקשרתי והוא העביר אותי לתא קולי.

אני המשכתי את האימונים עם רון ובינתיים לא יצאנו לשטח.

מחר היינו אמורים ללכת למעבדה, כבר חקרנו כול מרצפת בבניין היינו מוכנים.

גם את הקשר שלנו לא המשכנו ובינתיים הרגשות שלנו קבורים.

נאנחתי וקברתי את פניי בידיי.

הפלאפון צלצל, הרמתי אותו מהשידה והסתכלתי על הצג, 'עידו', מה הוא רוצה?

"הלו".

"מעיין?", יכולתי לשמוע שהוא בוכה.

"עידו מה קרה?".

"זה סער...", הוא התקשה להמשיך.

"מה קרה לסער?".

"הוא...הוא..".

"מה קרה לו?", צרחתי ורון שישב בקצה השני של החדר הרים את ראשו בחדות.

"מעיין?", קול אחר דיבר.

"מה קרה?".

"סער נהרג בתאונה באימון".

"הוא מה?".

"נהרג".

"מה זאת אומרת נהרג?", התקשיתי לעכל את המידע, במילה נהרג רון כבר היה לידי וכרך את ידו סביב כתפיי.

"הוא נהרג מכדור רובה".

"כאילו מת?".

"כן, מת".

דמעות החלו לרדת במורג לחיי והפלאפון נשמט מידי.

"מעיין מה קרה?".

"הוא מת", לחשתי.

"מי מת?".

"סער".

"אוי לא", הוא לחש וחיבק אותי בחוזקה.

התייפחתי בקול לתוך החולצה שלו.

הפלאפון צלצל שוב ורון ענה.

"הלו".

"תגיד למעיין שסער אמר שהוא סולח לה".

"טוב ביי", הוא ניתק והחליט לשמור את המידע ליותר מאוחר.

"אני לא מאמינה שהוא מת, ועוד בלי שהוא סלח לי, הוא מת", את המילה האחרונה צרחתי.

רון ליטף את שיערי ונישק את ראשי," הוא כן סלח לך" הוא לחש.

"מה?", הרמתי את ראשי.

"הוא סלח לך, הוא אמר לעידו שיגיד לך שהוא סלח לך".

"אבל הוא מת!! אני לא אוכל לדבר איתו יותר בחיים, כלום".

הוא ניגב לי את הדמעות וחיבק אותי חזק מנחם אותי בשתיקה.

בכיתי שעות, אני לא זוכרת כמה אני רק זוכרת שהרבה, לבסוף נרגעתי ושכבתי על המיטה.

"טוב אני מבין שלא עושים כלום מחר, נחכה זה בסדר", רון הגיש לי כוס מים והתיישב לידי.

"אחרי הלוויה מחר נדבר על מה נעשה, אין לי מצב רוח לכלום אבל אני חייבת".

"את לא חייבת כלום, עידו יכול למצוא אנשים אחרים לעשות את זה, כסף לא חסר לו".

"זה כבר לא רק המלחמה של עידו, זה גם שלי, זה גם הנקמה שלי על המוות של בן דוד שלי

שהרס לדודה שלי את החיים".

"טוב לא צריך לדבר על זה עכשיו", הוא ליטף את לחיי ברוך.

"רון אני אוהבת אותך, באמת! אבל זה מרגיש לי מוזר זה הכול".

"אני מבין נשמה, אני מבין ואני אחכה, גם אם זה יהיה שנים".

"תודה", עצמתי את עיניי בתשישות ונרדמתי כשאני מחזיקה את ידו של רון.

הוא נאנח וניתק את ידו בעדינות, הוא כיסה אותי, כיבה את האור ויצא מהחדר.

הוא ירד למטה ונשכב על הספה, עוצם את עיניו ונירדם בשניות.

הוא התעורר בקפיצה כשצרחה חדה יצאה מחדרה של מעיין, הוא קם על רגליו ועלה במדרגות

כשהוא מדלג על שלוש בכול פעם.

הוא הגיע לחדר ומצא אותי יושבת על המיטה כשאני רועדת ומזיעה.

הוא התיישב על המיטה ולקח אותי בזרועותיו, התייפחתי בחוזקה.

"שששש, את רוצה להגיד לי מה קרה?".

"היה לי סיוט, לא משהו נורא".

הוא הידק את אחיזתו, "את רוצה שאני אשאר?".

הנהנתי.

נשכבתי חזרה והוא נשכב לצידי, הוא כרך את זרועותיו סביבי ובמהרה נרדמתי כשחום גופו מגן עליי.