המשך הסיפור הולך להיות מסופר מפיה של מעיין כיוון שרוב הסיפור הולך להיות איתה ועליה, מקווה שתאהבו אותו ומצטערת על העיכוב J!!
פרק שלישי:
פקחתי את עיניי והבטתי סביב.
קרני השמש חדרו דרך הווילון והאירו את חדרי, צובעים אותו בצבע אדמדם.
פיהקתי והבטתי בשעון שהיה על שידה נמוכה ליד מיטתי, השעה הייתה 8:00, אלא מה?
אני בחיים לא התעוררתי מאוחר, עם או בלי שעון מעורר אני תמיד על הרגליים בשעה הרצויה.
חייכתי בסיפוק- השעון הביולוגי שלי לעולם לא מאכזב אותי- והתיישבתי.
חדרי הגדול היה מעוצב מקטלוג, כסף לעולם לא היה הבעיה של אבי ולפיכך שום דבר לא חסר לי- ביתו,
אבל כסף זה לא הכול.
הוצאתי את רגליי מהמיטה הזוגית והתמתחתי, פיזרתי את שערי שהיה נתון בקוקו והלכתי לכיוון השירותים הגדולים.
הורדתי את תחתוני הבוקסר והגופייה שלבשתי בלילה ונכנסתי למקלחת חמה.
כשיצאתי הייתי מוכנה ליום חדש, יצאתי מהמקלחת והתעטפתי במגבת לבנה.
פתחתי את ארוני והוצאתי מכנס סקיני בצבע ג'ינס כהה הוספתי גופיה לבנה עם ציור חמוד של מפלצת
בצבע אדום ושמתי מעל סוודר דק בצבע המפלצת.
לקחתי מהמדף סכין יפנית קטנה והידקתי אותה עם רצועה לקרסול ואחר הכנסתי אקדח קטן לאחורי המכנס.
נעלתי את הנייק הכחולות שלי ופניתי לשערי, ייבוש מהיר בעזרת המגבת וסירוק רופף הוא כול מה ששערי
צריך על מנת שייפול בצורה חלקה על גבי.
מסקרה עיפרון וגלוס הספיקו לפני, אף פעם לא הבנתי איך בנות יכולות לסבול את כול האיפור שהן מעמיסות על פרצופן,
לדעתי הוא הרבה יותר יפה פשוט טבעי.
עגילי חישוק אדומות הניחו את דעתי.
חייכתי לבבואתי במראה לקחתי משקפי שמש, פלאפון וכסף, הרמתי את הילקוט הצבעוני שלי מהרצפה ומיהרתי למטבח.
אבי היה כבר ער- כרגיל, וקרא עיתון בעודו לוגם קפה שחור.
"בוקר טוב מתוקה".
"בוקר", נישקתי אותו קלות על הלחי והלכתי להכין לעצמי קערת קורנפלקס.
"גופה נמצאה שאיזה שדה, מישהו ירה בה".
"אההה", מלמלתי בתגובה.
"השם של הנרצח זה פרנק, ניראה לי זה אותו אחד שסחט אותי ואיים עלייך".
"ניראה לך? אולי", דיברתי כאילו הנושא לא נוגע אלי.
"מעיין?".
"אה" הרמתי אליו זוג עיניים תמימות לחלוטין.
"אין לך מה לעשות עם זה, נכון?".
"ברור שלא, מה ניראה לך? אני לא כזאת שובבה", חייכתי בערמומיות והנחתי את הקערה שלי בכיור.
אבי נאנח, "את עוד תסתבכי ואז אני לא יודע מה אני אעשה".
"אל תדאג אני ישרוד, השגת לי רישיון? משגע אותי שאני לא עוברת את הטסט".
"כן הנה", הוא הושיט לי רישיון על שם 'רננה', כמובן שכול שוטר שעלול לעצור אותי לא ימצא בו שום דבר חשוד,
"ניראה לי אני אדבר עם הטסטר שהכשיל אותך".
"ואני גם צריכה תעודת זהות כי לפי הרישיון כבר עברתי את הזמן שאני צריכה ליווי והשם שלי שונה, אלוהים למה בחרת רננה?".
הוא הושיט לי את התעודה ללא מילים.
"תודה אבא, אני יחזור אחרי בית ספר וכבר יסדר את כול מה שצריך".
"את מסודרת?".
"המממ, בוא ניראה, אקדח, סכין וגז מדמיע, כן".
"יופי, אני יודע שאת לא אוהבת את זה אבל זה-".
"לטובתי" קטעתי אותו, "אני יודעת, ביי".
"ביי תהיי ילדה טובה".
"נו באמת אבא, מתי אני לא ילדה טובה?".
יצאתי מהבית עם חיוך והתחלתי ללכת לכיוון בית הספר.
לאחר עשר דקות של הליכה מהירה הגעתי למבנה קודר ואפור, נשמתי עמוק ונכנסתי מבעד לשער.
הנהנתי לשלום לשומר, הכרתי אותו- הוא היה בחור כבן עשרים שעבד במאפיה, כול בית ספר שלמדתי בו
היה שומר שעבד במאפיה.
עליתי במדרגות ונכנסתי לתוך המבנה עצמו, המסדרון היה צר ומלא בתלמידים רעשניים.
"סליחה אפשר לזוז?" שאלתי נער כבן גילי שחסם את המעבר- חוסר תגובה.
"יוהוו אפשר לעבור?"- חוסר תגובה.
"הלוווי אני מדברת איתך! אני רוצה לעבור" הגברתי את קולי והבחור קפץ.
"טוב וואו, תירגעי את לא צריכה לצעוק", הוא פינה לי מקום אך אני נשארתי במקומי.
"סליחה? דבר ראשון לא צעקתי ודבר שני ביקשתי ממך כבר פעמיים ולא שמעת אז מה? אני אמורה להמשיך ללחוש?".
"הווו סליחה, היפיופה עצבנית" הוא חייך חיוך מלא שיניים ישרות ולבנות.
"אל תקרא לי יפיופה ואל תקרא לי עצבנית, לא בעיה שלי שאנשים חירשים".
"אני לא חירש פשוט לא שמעתי".
"בפעם האחרונה שבדקתי זה מה שחרשים עושים, הם לא שומעים".
"היי רון תיזהר, מילה אחת לאבא שלה ואתה מחוסל", ילדה עם שיער ג'ינג'י כהה עברה בחברת חבר שלה-
בחור שרירי עם שכל של ציפור.
"אווך סתמי מיטל, חפרת".
"אבל זה נכון לא? אם מישהו מעצבן אותך הוא מת".
"אם לא תסתמי את באמת תמותי", תלמידים החלו להתאסף סביבנו, הבחור שחסם לי את הדרך
עמד בצד וחייך חיוך מטופש.
"אל תגידי לי שלא היה לך מה לעשות עם הגופה שנמצאה היום, אני מתערבת שאת הרגת אותו".
"מצחיק מיטל, חוש ההומור שלך ממש משתפר", הפניתי לה את גבי והתחלתי לפלס לי דרך בין התלמידים
שבהחלט חשבו שהבדיחה שלה הייתה מצחיקה- שנאתי את הבית ספר הזה מהרגע שכף רגלי דרכה בו לפני שנתיים.
"אני בטוחה שאם אימא שלך הייתה בחיים היא הייתה ממש גאה בך".
זה עשה את זה, אימי נפטרה מסרטן לפני חודשיים, הנחתי את ילקוטי והסתובבתי אליה.
"נכון? היא הייתה ממש מתגאה ברוצחת הקטנה שלה", החיוך שלה גדל כשגל של צחוק עבר בין התלמידים.
עשיתי כמה צעדים לקראתה, "מה אמרת?, תגידי את זה שוב!", היא הייתה כמה סנטימטרים ממני וכמעט
התעלפתי מכמות הבושם שהפרחה הקטנה הזו שמה על עצמה.
"אמרתי שאימא שלך הייתה מאוד גאה ברוצחת הקטנה והטיפשה שלה".
שלחתי את ידי במהירות ותפסתי בחולצתה של מיטל בחוזקה, כול התלמידים התרחקו צעד אחורנית.
סובבתי את החולצה הוורודה והצמדתי אותה לקיר כשאני מרימה אותה באוויר ללא קושי, יכולתי לשמוע
את התלמידים מאחורי עוצרים את נשימתם.
"בחיים, אבל בחיים אל תדברי על אימא שלי, הבנת?".
"שי!! עזרה", היא קראה בלחץ.
הבחור השרירי עם השכל של ציפור התקדם לכיווני אבל עף אחורנית שנייה אחרי מבעיטה אחורית שכיוונתי לירכו,
הוא נפל והתקפל כשמבול קללות נשטף מפיו.
"עכשיו תקשיבי לי פרחה קטנה ומלוכלכת, אם עוד פעם אחת את תדברי עליי או על אבא שלי או על אימא
שלי אני יפרק לך את כול האיברים ואני יתחיל מלמטה, איבר איבר עד שאני אגיע למוח, הבנת?".
היא הנהנה בפחד, הורדתי אותה והפניתי לה את גבי אבל בדיוק ברגע שהיא הוציאה אנחת רווחה מפיה
הסתובבתי חזרה במהירות והורדתי לה סטירה מצלצלת על הלחי.
ראשה עף הצידה וכול גופה עף אחורנית ונחבט בקיר, היא נפלה על הרצפה והחלה להתייפח.
"חתיכת בת זונה" גוש השרירים התעורר- לוקח למוחו זמן רב להעביר מסרים לגופו, הוא התקרב אלי
וניסה לתת לי אגרוף, התכופפתי אחורנית אוטומטית ותפסתי את ידו מסובבת אותה כך שהוא היה חייב להתכופף כדי
שאני לא אשבור אותה.
"מה אמרתי בקשר לאימא שלי?" התכופפתי ולחשתי באוזנו, "תיזהר" עזבתי את ידו והוא צנח לרצפה.
התרוממתי וסידרתי את גופייתי שעלתה מעל לאקדח, כשהסתובבתי שוב קלטתי את פרצופו של רון, הבעת פחד
הייתה מרוחה על פניו, חייכתי אליו, טפחתי על ידית האקדח והרמתי את ילקוטי הולכת לכיתתי, הפעם בלי שום תקלות בדרך.
שנתיים אני סובלת התנהגות כזו מכולם, היום פשוט נמאס לי.
התיישבתי על כיסא בחלקו האחורי של הכיתה והוצאתי מסטיק- מכניסה אותו לפה.
הכיתה התמלאה במהירות ובמהרה הצלצול נשמע, המורה נכנסה לכיתה בלוויית הרון הזה.
"בוקר טוב תלמידים, כולם לשבת", מיותר לציין שכולם כבר ישבו וחצי כבר נרדמו, "אני רוצה להכיר
לכם את רון שעבר אלינו מאילת, אני מצפה שתתייחסו אליו יפה".
'אה אז הילדון היפיוף הזה תלמיד חדש וכבר עושה צרות' חשבתי לעצמי ובחנתי אותו.
הוא היה ניראה טוב, אין ספק, כול הבנות בחנו אותו עם מבטים חושקים, היו לו עיניים ירוקות, שיער קצוץ שחור כלילה,
תווי פניו היו חדים ויפים וגופו בנוי למופת, לא יותר מידי שרירים אבל מספיק כדי להראות סקסי, שפתיו היו
משורטטות ואפו ישר, היה לא גובה ממוצע- בערך מטר שמונים ועורו היה שחום- ככה אני, כול אדם שאני
רואה אני סורקת, אף פעם אי אפשר לדעת אם אני אצטרך לזכור את זה.
הוא החזיר לי מבט חושש, חייכתי והנחתי את רגליי על השולחן בעודי מוציאה את אוזניות האייפוד ומכניסה אותם לאוזניי.
"רון אתה יכול לשבת ליד...." המקום היחיד הפנוי היה לידי וברגע שהוא קלט את זה הוא החוויר,
"מעיין, אני בטוחה שתתחבר אליה טוב", היא לא הייתה נשמעת בטוחה, גיחכתי.
הוא הרים את ילקוטו והתקדם לכיווני, הוא הניח את הילקוט בצד השני של השולחן והתיישב בחשש.
"אל תדאג אני לא יאכל אותך למרות שכן היית יכול להיות יותר נחמד במסדרון", הוצאתי אוזנייה ולחשתי,
המורה התחילה להכתיב על מלחמת העולם השנייה אבל לא התייחסתי.
"ואני לא גונבת אז את לא חייב להשים את הילקוט בקצה השני של השולחן", חייכתי חיוך ציני וטפחתי לו על הכתף,
הוא נרתע אבל סירב להביט בפניי.
"אוי סליחה אני לא אגע בך יותר", צחקתי והוצאתי מחברת.
התחלתי לצייר, זה התחביב שלי, אני מציירת כול דבר שאני רואה.
"זה לא העיניים שלי?", הוא שאל באמצע השיעור כשסיימתי לצייר זוג עיניים.
הסתכלתי על מה שציירתי ואז על עיניו, הוא הקפיד להביט לכול מקום רק לא בפני.
"העיניים שלי לא יורות אתה יודע, האקדח שלי יורה אבל לא העיניים".
"למה את סוחבת אקדח?", הוא שאל את השאלה במהירות, אני בטוחה שהוא רצה לשאול אותה כבר הרבה
זמן אבל לא הייתה לא הזדמנות.
נאנחתי, "האמת שזה דיי פשוט, אבא שלי עובד בתפקיד בכיר במאפיה אז הרבה אנשים רוצים לפגוע
בו ואני מטרה קלה ופגיעה אז אני מסתובבת עם אמצעי הגנה".
"את לא היית נראית כול כך פגיעה במסדרון".
צחקתי, "אני לא פגיעה בכלל, אבל כשזה יגיע להתמודד עם מישהו חזק שיודע מה הוא עושה ולא עם איזו
פרחה וחבר שלה אני עלולה להצטרך נשק, בכול מקרה איך זה שאתה מדבר איתי? אתה לא פוחד?".
"לא יודע", הוא שיחק עם האצבעות שלו ועדיין נמנע ממבטי.
תפסתי את הידיים שלו, "סתכל עליי".
הוא הרים את מבטו בחשש, לקח לו כמה דקות אך לבסוף הוא מיקד את עיניו בשלי.
החזקתי את מבטו וסרקתי את עיניו, הם היו בצבע ירוק כהה ועמוק עם טיפה זהוב בקצוות הפנמיות, בהחלט
העיניים הכי יפות שראיתי איי פעם, פתאום תפסתי את עצמי- יש לי חבר ואני מדברת על איזה חתיך הילד שיושב מולי!
מעיין תשתלטי על עצמך!!
השפלתי את מבטי ועזבתי את ידו, לא יכולתי להתעלם מתחושת הקור שהופיעה ברגע ששמטתי את אצבעותיו החמות.
"מצטערת".
"על מה?".
"כלום...לא יודעת, כן ציירתי את העיניים שלך, לא יודעת למה".
"מעיין, זה מעיין נכון?".
"כן", עדיין לא הסתכלתי עליו אלא תיקנתי את ציורי למרות שהוא היה מושלם, עכשיו אני פוחדת להביט בו,
המחשבה גרמה לי לגחך, אני לא זוכרת שהיה פעם שפחדתי להסתכל למישהו בעיניים.
"למה את לא מסתכלת עליי?".
הרמתי את מבטי ומיקדתי אותו עליו, "מי אמר שאני לא מסתכלת עלייך?".
"רון, מעיין שקט! בהתחלה לחשתם אז בסדר אבל עכשיו אתם עולים בטון אז אני מבקשת שתשתקו", אוך!
איך שאני שונאת את המורה הזו.
"בואי נצא החוצה", הוא התקרב ולחש לי באוזן, מעביר לי צמרמורות בכול הגוף, מעיין להירגע!!!!
"אתה לא פוחד להישאר איתי לבד?", ניסיתי לחייך.
"האמת שכן, מה אני אמור לחשוב? את מפוצצת מכות לבחור הכי חזק לבית ספר וזה לוקח לך את אותו מאמץ
שזה לוקח לך ללכת ואז את מתכופפת ואני רואה אקדח".
"בוא נצא, יש לי הרבה להסביר לך", קמתי ויצאתי מהכיתה, לא יודע למה אבל הרגשתי שאני צריכה להגיד לו את האמת..
דקה אחרי שסגרתי את הדלת אחריי היא נפתחה ורון יצא, הוא ממש ח- ת- י- ך!!
"בוא", הובלתי אותו החוצה, ברגע שיצאתי מהמבנה השומר התקדם אליי.
"הכול בסדר?".
"כן" נאנחתי, ממש נימאס לי מהשטויות של אבי, "אתה יכול לחזור לשער, תודה" חייכתי והלכתי לחלקת דשא שהייתה מאחורי המבנה.
התיישבתי ורון התיישב אחריי, "מה זה היה?".
"אה הוא? הוא עובד במאפיה, איכשהו בכול בתי הספר שלמדתי בהם- והיו הרבה- השומר היה במאפיה,
ממש תעלומה נכון?".
הוא צחק, היה לו צחוק חמוד, טוב- מאוד חמוד.
"את מצחיקה, איך זה לחיות עם אבא מאפיונר? כאילו זה לא מציק?".
"כן זה מעצבן לפעמים, אבל יש בזה דברים טובים גם, כמו שלא חסר לנו כסף ושאני יכולה לעשות מה שאני
רוצה וללמוד מה שאני רוצה".
"מגניב".
"טוב מספיק לדבר עליי, מה איתך? אתה מאילת, מגניב! גרתי שם חצי שנה".
"אני רואה טיילת בכול הארץ" הוא חייך.
"כן, אילת, תל-אביב, טבריה, קריית שמונה, באר שבע ועכשיו ירושלים".
"יפה!! אז כן אני מאילת, אימא שלי נהרגה בתאונת דרכים לפני חודש וקצת הסתבכנו עם הכסף כי היא הייתה
מכניסה את הרוב ואז הציעו לאבא שלי עבודה פה אז עברנו".
"שיט! אני מצטערת".
"זה בסדר, הייתי מאוד קרוב אליה, בהתחלה זה היה מאוד קשה אבל עכשיו אני מסתגל", הוא השפיל את ראשו ומשך באפו.
"בזה אנחנו דווקא דומים, אימא שלי נפטרה לפני חודשיים, רק שאני לא התגברתי על זה, הייתי מאוד קרובה אליה",
דמעה סוררת חמקה מעיני ונפלה על הדשא.
"היינו עושות הכול ביחד ופתאום בום היא חטפה סרטן ונפטרה אחרי חודש, זה קשה", ניגבתי את הדמעות שחמקו וחייכתי חיוך מאולץ.
"היי את לא חייבת תמיד להיות הגיבורה, גם לך מותר להישבר", הוא אמר בקול רך וניגב עוד דמעה שזלגה מעיניי.
הייתי צריכה מישהו לדבר איתו, עם כול זה שאבי אוהב אותי כול כך הוא לא בן אדם שאפשר לדבר איתו וסער
פשוט אטום, החזקתי הכול בפנים כדי להיות חזקה בשביל אבא שלי שנשבר לחלוטין.
הנהנתי ופרצתי בבכי, "אני באמת מתגעגעת אליה, כול בת בגיל שלי צריכה אימא".
הוא התקרב וחיבק אותי, הנחתי את ראשי על כתפו ונתתי לדמעות לזרום בחופשיות.
"ברור שאת מתגעגעת, גם אני מתגעגע לאימא שלי אבל אני לא משאיר הכול בפנים וזה עוזר, תוציאי הכול".
צחקתי וניגבתי את הדמעות שהשאירו שבילים רטובים של לחיי, "הכול?".
"הכול".
"אוקיי, אז אני שונאת את הבית ספר הזה, מאז שכולם גילו שאבא שלי במאפיה הם לא מפסיקים לרדת עליי
ועד היום שתקתי, אני מתגעגעת לאימא שלי ובאמת מנסה להיות חזקה בשביל אבא שלי, נימאס לי שכול היום יש
עליי שומרים וחבר שלי לא מבין אותי בגרוש, הוא כזה אטום שזה יכול לשגע אותי!! אני יכולה לשפוך בפניו את הכול והוא לא יגיב,
כלום, כאילו אמרתי שקר בחוץ".
"וואו זה בהחלט היה הרבה", הוא צחק.
"טוב בקשר לבית ספר אם זה עוזר לך אני יהיה פה מהיום, בקשר לאימא שלך את יכולה לדבר איתי על זה אם את רוצה,
בקשר לכול הקטע של אבא שלך המאפיה והחבר, מצטער אבל אני לא יכול לעזור".
יכולתי לראות שהוא מאוכזב מזה שיש לי חבר ומשום מה ההרגשה הייתה טובה, זה שאני יודעת שהוא רוצה אותי.
"מזה תודה רון, אתה לא מבין כמה אתה עוזר".
"טוב תקשיבי, אבא שלי עובד אצל אבא שלך", הוא פלט את המשפט מהר.
"רגע! אבא שלך זה ההוא הנמוך החמוד הזה, רואה חשבון לא?".
"כן".
"יואו איזה קטע, הוא מזה חמוד, אז עכשיו לשתינו יש אבות שעובדים במאפיה".
הוא צחק, "כן, חשבתי שתתעבני או משהו, אני שמח שלא".
"למה שאני אתעצבן?".
"לא יודע, לא משנה, תגידי מה מעיין אמרה בקשר לגופה ההיא?".
השפלתי את ראשי, הייתי חייבת להגיד לו לפחות ככה הרגשתי.
חיפשתי את במילים הנכונות, לקח לי כמה דקות והוא רק יישב שם והביט בי בעיניים האלה שלו.
"אז ככה.... קוראים לו פרנק, הוא איזה רוסי שהיה מעביר כספים לאבא שלי, יום אחד הוא התעצבן
לדעתי מישהו שיחד אותו שיוציא מאבא שלי כסף, אז הוא איים עליו וסחט ממנו כסף ואז לא פחות ולא
יותר הוא בא אליי ואיים עליי עם איזה חבר שלו והוא..." נאנחתי ודמעה ירדה לי מהעין, "הוא אנס אותי".
שמעתי יניקת אוויר שבאה מכיוונו.
"אבא שלי לא יודע, בעצם אף אחד לא יודע חוץ ממך, גם לא סער- חבר שלי, אני התעצבנתי וכשאני מתעצבנת זה לא טוב,
הוא גם איים על אבא שלי שהוא יזיק לי ואני הדבר הכי חשוב בעולם בשבילו, זה שבר אותו סופית והוא נתן לו כסף,
בכול מקרה אני עשיתי אחריו כמה מעקבים ואז כשהוא נפגש עם המעסיק שלו בשדה הזה אני.... אני הרגתי אותו".
נאנחתי.
היה שקט, אחרי כמה דקות הסתכנתי והרמתי את מבטי, רון ישב שם ובהה באוויר, המום לגמרי.
"רון אני הייתי חייב לעשות את זה, ברגע שאני נכנסת לתמונה אבא שלי מאבד עשתונות, אם לא הייתי הורגת אותו הוא היה סובל הרבה יותר וגם המעסיק שלו, וגם רציתי נקמה", שמעתי את התחינה בקולי והתפלאתי, בחיים לא התחננתי למישהו, לא משנה מה.
"אבל מעיין את... את רצחת", קולו היה חלוש ושבור, כאילו הוא מאוכזב ממני.
גיחכתי "לא פעם ראשונה".
"מה?", ראשו הסתובב אליי בחדות.
"עזוב אתה לא תבין, לא הייתי צריכה להתחיל עם זה בכלל", עמדתי לקום אבל הוא תפס בידי והושיב אותי חזרה.
"אבל אני רוצה להבין, תסבירי".
"אין מה להסביר, ניראה לך שאני אוהבת לרצוח? שזה כיף לי? אבל מה אני יעשה נולדתי בת למאפיונר גדול ואני
חייבת להגן על עצמי" קולי עלה והפך לצעקה.
"שששש מעיין תירגעי".
"לא באלי להירגע, אתה חושב שאני נהנית מזה, מה אני יעשה כשמישהו מגיע אליי בים וסוחב אותי לאיזו בקתה
כדי לסחוט את אבא שלי אני צריכה לדעת איך להגן על עצמי, אז כן הבנאדם שסחב אותי מת מדקירה בלב ועד
היום לא יודעים מי עשה את זה".
"את דקרת אותו?".
הרמתי את מכנסי והראיתי לו את הסכין הקטנה שהייתה מהודקת לי לקרסול, "זה עליי 24 שעות, אני יישנה עם
זה אוקיי? אז תגיד לכול מי שחושב שלהיות בת של מאפיה זה כיף שהוא טועה!! ניראה לך שאני לא רוצה להיות ילדה רגילה?".
"מעיין אני מצטער, לא חשבתי שזה ככה".
"אה חשבת שאני רוצחת כי אני נהנית מזה? אתה יודע מזה להביט במראה ולראות רוצחת?".
"אני לא חושב שאת רוצחת".
נשפתי בעצבים ונשכבתי על הדשא, עצמתי עיניים וניסיתי להירגע, בתכלס התגובה שלו ממש טבעית,
אני בטוחה שגם אני הייתי מגיבה ככה ואפילו יותר גרוע אם הייתי במקומו.
"רון אני מצטערת שתקפתי אותך ככה, גם אני הייתי מגיבה ככה".
"זה בסדר".
פתחתי עיניים והתיישבתי, החיוך חזר לפרצופו והוא היה ניראה בסדר.
"אז חברים?", שאלתי בצחוק.
"חברים" הוא קרץ ולחץ לי את היד.
"אתה יודע אתה גם תצטרך ללמוד להגן על עצמך, במיוחד כשאבא שלך עומד להיות רואה חשבון,
שזה אומר אחראי על כספים, אנשים יירצו לסחוט אותו טוב טוב".
"אז למדי אותי", הוא חייך בערמומיות.
"זה אתגר?".
"ועוד איך".
צחקתי וקמתי, משכתי בידו עד שהוא קם, הוצאתי את הסכין ולימדתי אותו כמה טריקים.
כשעמדנו שם והתאמנו במשך כול שעות היום כשאנחנו צוחקים ונופלים על הדשא שמתי לב שאני אצטרך
לעשות בחירה ראשונה בחיי, כול השאר תמיד היה מוכתב לי ועכשיו אני זו שאצטרך לבחור בין רון וסער ולהחליט את מי אני באמת אוהבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: