The First of Me

ידעתי שזה הולך לבוא, ידעתי גם בערך מתי וחשוב מכל, ידעתי שזה הולך להיות קשה. בחרתי לעשות צעד מאוד חשוב בחיים שלי, משהו שנוגד את כל מה שעבדתי, למדתי והשקעתי בשבילו עד היום. ואז הגיע הרגע שפשוט התיישבתי וצפיתי בכל מה שקורה מסביבי מתפורר ונעלם.

כנראה שלא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה נפשית, מצאתי את עצמי מושיט את הידיים בניסיון להציל ולשמור חלק מהעולם שחייתי בו, אבל ידעתי שאין בזה כל תועלת. הבנתי שהדרך היחידה לשמור חלק מהשפיות שלי זה להתחיל לכתוב, והרבה. אז כתבתי על כל דבר שעבר לי בראש, על כל מה שהחשבתי, הרגשתי, ראיתי או שמעתי. כי ככה זה אצל כותבים, כל דבר יכול לשמש כהשראה.

אבל אז הגעתי למצב שאין לי מספיק מקום בראש בשביל לשמור על כל החלקים... על כל הסודות, המחשבות, החששות והפחדים, והידיים לא מספיק מהירות בשביל לכתוב על כולם. נגמרו החרוזים, נגמרו המשלים ונגמרו לי הכוחות. התחלתי לאבד משיווי המשקל.

עכשיו הידיים מושטות לצדדים, בניסיון למצוא משהו או מישהו שיוכלו לעזור לי לעמוד על שני רגליי. החברים הקרובים אליי כבר לא משמשים כמשענת ואני מרגיש שאני עומד ליפול. אז אני מושיט ידיי רחוק יותר ופונה למקומות ואנשים שאף פעם לא חשבתי שאדבר איתם, או שהם ידברו איתי אפילו.

אני נופל.

זה היה לילה גשום, מסוג הלילות שהחזאי היה אומר עליהם שהם באים רק פעם בשנה. שמעתי שהסופה הגיעה לכפר שנצא רק כמה עשרות קילומטרים מכאן, היא הרסה את כל מה שהיה ניתן לקרוא לו ציביליזציה בחור הזה. הגשם לא מפסיק לרדת ואני מתהלך על הכביש הראשי, מרים את היד כדי לעצור טרמפ ומרגיש כמו מפגר. כמובן שכמו בחיים, אתה מרגיש מפגר כשאתה מרים את היד ככה, אבל כשאתה באמת מצליח לתפוס טרמפ, ובכן, אז אתה מרגיש קצת פחות מפגר. חבל שהגרביים שלי עדיין רטובות.

מאחורה ישב בחור מבוגר בשם אשר, קצת יותר מבוגר ממני וקצת יותר שמן ממני ומהנהג, בגלל זה הוא השתמש במקל ההליכה שהוא שם על המושב האחורי ותקוע לי בגב. לידי ישב הנהג, בחור צעיר עם שיער קצת ארוך מידי, לדעתי. הוא עישן סיגריות בצרורות ולא פתח את הפה מלבד הפעמים שבהן היה צריך להחליף בין הסיגריות. שמו היה... ובכן, אני לא ממש זוכר מה היה שמו. אבל החרא הקטן אמר לי לפתוח את החלון בצד שלי בגלל כל העשן במכונית, כאילו זה אשמתי. הגשם נכנס דרך החלון ועכשיו גם המכנסיים שלי רטובות.

איפשהו בחצי הדרך לעיד הקרובה אשר החליט להתעורר, מאותו הרגע המזדיין הזה שוט לא סתם את הפה. כל הזמן שאל שאלות שלא היה מעוניין בתשובות אליהן, היא קוטע את התשובה ומתחיל לספר סיפורים על עצמו. הוא שאל אותי מה אני עושה, החלטתי להפתיע אותו עם תשובה קצרה, אמרתי שאני מוזיקאי.

אימא שלי אמרה לי פעם שהסיבה שאני לא מצליח, בכל דבר שאני עושה כמובן, היא בגלל שאני מקיף את עצמי באנשים לא יוצלחים, וביחד אנחנו מבזבזים את הזמן במרדף אחר שאיפות וחלומות. אבל זאת לא אשמתי, אלו הם שמוצאים את הדרך אליי. אני בכלל לא חבר שלהם, אני אפילו לא מכיר את השם של הנהג, ואלוהים יודע שהם חושבים שאני מפגר בממדים יותר גדולים אפילו מאלו שאימא הייתה מייחסת לי.

אז אחרי שהוא שנורר סיגריה מהנהג, אשר החליט לגלולת מי מה הוא חושב על מוזיקה. הוא אמר שגם הוא פעם אחת רצה לצאת נגד המוסכמות, הוא אמר שגם הוא רצה לעשות מה שהוא חשב שנכון בשבילו מבלי לחשוב על התוצאות. בגלל זה הוא הלך לפאב הקרוב לביתו, נכנס לשירותים וחרבן בפח האשפה. אני אישית חושב שזה בגלל שהוא פשוט לא הצליח לדחוף את עצמו לתוך תא השירותים. שמן מזדיין.

בסוף הנסיעה הם הורידו אותי בתחנת דלק בכניסה לעיר. אשר אמר לי למסור דרישת שלום לאימא שלי, הוא הוסיף גם שלא יוכל להגיע הערב גלל שהוא צריך להגיע הביתה. אני מצדי הסבתי את תשומת ליבו לעובדה שהוא קרוב מרחק עוגייה אחת מלגדול לממדים של המכונית, ובקרוב יזכה לקבל את התואר של הצב האנושי הראשון, ועוד על גלגלים.

הדרך עוד ארוכה והגיטרה לא מקלה על הדרך. אני בטוח שאלו לא האחרונים שאפגוש שיגידו לי שאני מבזבז את זמני, יום יבוא והם יתגאו בפני הנכדים שלהם שהם ישבו באותה המכונית ביחד איתי. בינתיים אני צריך למצוא מקום לישון בו הלילה וכדאי גם שאמצא משהו לאכול, קשה לכתוב ככה שירים, כשהבטן ריקה הראש גם הוא מתרוקן. לפחות הגרביים שלי יבשות.

הוא היה אז רק ילד, זה בדיוק מה שאמרתי להם. אני יכולתי להישבע  בכל אשר יקר לי שרק אתמול ראיתי אותך רוכב על האופניים בין הגבעות, צועק לעברי. תן לכולם לחשוב שאני משוגעת, אבל אני עדיין יכולה לשמוע את הצחוק שלך, בוקע הרחק מכאן, מאחורי עץ גבוה או סלע גדול. אתה לא צועק, אני בטוחה בכך, אתה צוחק, כמו תמיד. אני כל-כך מתגעגעת אליך.

אתה תמיד אומר שהשמיים מזכירים לך את הים שכל כך אהבת, ובכן, עכשיו הם מזכירים לי אותך ואת איך שהעיניים שלך היו בוהקות באור השמש. כמו לשם, גם לים הלכת עם חבריך, בכל שבת הייתם לוקחים את המטקות הישנות ובדרך קניתם בירה, בלי שאני אדע כמובן. אני בכל-זאת סולחת לך.

ביום שהלכת השמיים היו מעוננים ולא יכולתי לראות את עיניך, אולי זה בגלל שלא היה מספיק אור בשביל לראות את הברק, ואולי זה בגלל שעם העננים בא הגשם, והוא פשוט הציף את עיניי. מעניין איך נראים השמיים מעל המקום שבו אתה נמצא כרגע, איפה שזה לא יהיה. תשמור על עצמך ועל חבריך, תשמור גם עלינו. אני עדיין מחכה לך.

השמש כבר עומדת לשקוע, תמיד היית חוזר בשעה הזו, מפזר חול בכל הבית אבל ביחד עם זאת גם המון שמחה ואהבה. השמיים אדומים, כמו האדמה, איפה שאתה עכשיו נמצא. אני מרגישה את זה. אני מחכה לראות אותך על האופניים בין אותן הגבעות, צועק "אמא". צפיתי בשקיעות הללו כבר חודשים, בציפייה לבואך, אך עכשיו אני מרגישה בשקיעה אחרת, אני כבר לא מחכה. אני פשוט אוהבת אותך.