| "כל הפוטנציאל הזה מבוזבז. לעזאזל, דור שלם של מתדלקים, מלצרים; הפרסום גורם לנו לרדוף אחרי מכוניות ובגדים, עובדים בעבודות שאנחנו שונאים כדי לקנות זבל שאנחנו לא צריכים."
אם אתה מתעניין, או שסתם מוכן להקשיב, אני ישמח שתקרא.
|
| 12/2008
הרס עצמי - שיחרור.
"אולי שיפור עצמי זאת לא התשובה... אולי הרס עצמי זאת התשובה..."
שוב פעם, ניחשתם, (או שלא ניחשתם ואני פשוט מסתובב יותר מדי עם אנשים שכן היו מנחשים), מהספר מועדון קרב. (כן. הסרט מועדון קרב מבוסס על ספר) וכן. אני מושפע. יופי. גם להגיב ולרשום את זה מאוד יעזור. פשוט הסרט הזה גרם לי להבין הרבה דברים.
אבל בלי קשר. בא לי על הרס עצמי, כדי בסופו של דבר לשחרר את עצמי.
לא. אני לא מדבר על משהו שטחי ומטומטם כמו לפגוע בעצמי. בחיים לא יעשה משהו כזה. אם אתם קוראים את זה ובכלל חושבים שאני מדוכא או משהו כזה אז אני מאוכזב לדעת את זה כי זה ממש לא הרושם שרציתי שיווצר פה.
אני הכי מבסוט בעולם.
לי בא לברוח מהעתיד. עוד מעט אני מתחיל בצבא מסלול של 6 שנים בצבא (לא עתודה), ואחר כך אני בטח ילך ויעבוד בהייטק ויפר את כל אחד מהעקרונות שעכשיו יקרים לי כל כך. כל הרדיפה אחרי כסף.. הבגדים.. המכוניות... אני ישנא את עצמי בטח... אבל בסוף יקבל את זה. ואני לא רוצה שזה יקרה.
אז מה בא לי לעשות?
לא לאפשר לעצמי להגיע למצב שאני יוכל לעבוד בזה. משמע? הרס עצמי. איך? בא לי להתקעקע. אני לא באמת כזה רוצה קעקועים בידיים אבל, לעשות קעקועים ככה ששום בנאדם נורמלי לא יקבל אותי לעבודה.
ככה אני יבטיח את זה שאני לא ידרדר - פשוט לא תהיה לי את האפשרות לעשות את זה. ואחרי שאני יתקעקע - אני מדמיין שתהיה לי הרגשה כזאת של שיחרור. של הורדה של הנטל הזה של "זה מה שמיועד לי".
בסוף אני בטח יתחרבן ולא יעשה כלום.
זין.
אבל תנסו את זה גם. תנסו רק לחשוב על זה. אני מבטיח שתרגישו הקלה רק מלדמיין את זה. תנסו לדמיין דרך שאתם יכולים להרוס לעצמכם משהו ש"נחשב" טוב. שאולי לא באמת כזה טוב לכם אבל משהו שיש לכם שיכול להחשב כ"טוב".
לדוגמא ללכת ולשבור את הטלוויזיית 50 אינץ שלכם עם ה500 ערוצים. זה יכול להיות באמת מגניב, ואני חושב שזאת דוגמא טובה שחלה על הרבה אנשים.
או להגיש את הטופס הבא של המבחן במתמטיקה ריק במקום עם צפייה ל90+. רק כדי להרגיש איך זה. להשתחרר מכל הציפיות האלה לנורמליות ומושלמות.
או לצאת החוצה ולצאת לאן שהוא זרוקים לגמרי ולהרגיש משוחרר\ת לגמרי מהרעיונות של "איך אמורים להראות".
אולי אחרי שקצת תדמיינו את זה תגלו שיש לכם אפילו אומץ לזרום עם משהו בסגנון. אולי לכם יש יותר אומץ להשתחרר ממני.
"אני אומר אף פעם אל תהיה שלם. תפסיק להיות מושלם. בוא נתפתח. ניתן לדברים לקרות איך שיקרו."
בהצלחה.
| |
טוק טוק - מישהו חי שם? משהו? כלום...
למען האמת אין לי מושג איך העגתי למצב שאני כותב את המחשבות שלי במקום סתם לחשוב אותן. אולי אני סתם רוצה להתמקד.
עכשיו סיימתי לראות את הסרט "הרוחות של גויה" שבו שמתי לב לאיך שהמצבים השתנו מקצה לקצה כשהכנסייה השייתה בלשיטה והחליטה מה בסדר ומה לא ועשתה דברים באמת נוראים כשהייתה מענה אנשים על זה שהם יהודיים ומה לא... ואיך בסופו של דבר גילו את מה שהיה מאחורי הקלעים. וקרתה המהפכה הצרפתית שהביאה את השינוי גם לספרד. באותו זמן היה לאנשים את הכוח ואת הזמן למרוד ולהבין מה קורה.
הדבר ההכי מציק לי שאני חושב שהיום המצב הוא אותו דבר, אבל יש לנו את הטלווזיה, את המחשב, את האינטרנט, את המפורסמים, את הבגדים, את המכוניות, את כל תרבות הבידור הארורה שבסופו של דבר, בכוונת תחילה או לא בכוונת תחילה, הופכת אותנו לאדישים. ל"מבודרים". אנחנו חיים במצב של בידור תמידי - אז אנחנו נשארים אדישים למה שבאמת קורה מסביב. רק תביאו לנו מחאות קלות. תביאו לנו לתרום 10 שקל כשבאים לדלת שלנו מתרימים פעם בחצי שנה, שנרגיש קצת טוב על הלב בין תוכנית טלוויזיה אחת לשניה.
"אנחנו ילדי הביניים של ההיסטוריה. ללא מטרה וקיום. אין לנו מלחמה גדולה, אין לנו שפל גדול. המלחמה הגדולה שלנו היא מלחמה רוחנית... השפל הגדול שלנו... הוא חיינו."
מתוך הרבה משפטים שיצאו מהסרט מועדון קרב... המשפט הזה שקע לתוכי ואני רק מתחיל להעריך אותו עכשיו.
אני באמת לא מבין את הפואנטה של לכתוב את זה עכשיו... לרגע חשבתי לפרסם את זה איפה שהוא ולתת לזה ספין שיגרום למישהו להתפכח. אבל אני לא באמת חושב שאני משכנע מספיק.
אני לא חושב שאני יכול לגרום לכם לכעוס. אני באמת רוצה שתכעסו. אבל אנשים עם כושר כתיבה הרבה יותר משכנע משלי, ונואמים הרבה יותר טובים ממני ניסו, אבל אתם מעדיפים לשבת מול הטלויזיה שלכם, אתם מעדיפים את האידשות, נו הרי זה נוח.
אני חושב ששניתי את דעתי ואני כן ישים את זה איפה שהוא בתקווה שמישהו יקרא את זהבתקווה שלפחות מישהו אחד יעשה את הדבר הבא:
פעם הבאה שאתם יושבים מול המסך, בבקשו תשימו לב למחשבות שרצות לכם בראש. תשימו לב להרגשה שאתם מקבלים מלהיות תקועים שם. אולי אפילו תשימו לב שכשאתם באמת שמים לב לעצמכם ולא הולכים לאיבוד במצב הזומבי הזה, תבינו שזה אפילו משעמם. ואולי תמשיכו לצפות, אבל עכשיו כשאתם שמים לב למה שעובר לכם בראש, תשמעו על משהו בחדשות או בכל מקום אחר שאתם לא אוהבים לשמוע. אני רוצה שתכעסו! אני רוצה שתצעקו שאתם האנשים שחיים בעולם הזה ושאכפת לכם ממה שקורה סביבכם, ושתכעסו כל כך שלא תוכלו יותר לחכות שהקול הזה בלב שלכם ידעך, שהפעם לא יעזור להעביר ערוץ בחזרה לאחת מהתוכניות שלכם בטלוויזיה.
אני לא יכול להגיד לכם מה לעשות, כי אני לא יודע מה להגיד לכם לעשות. אבל אני באמת רוצה שתכעסו.
ואז אולי תקומו לעשות משהו. משהו קטן. ואולי יום יבוא ותעשו גם משהו גדול. וברגע שמשהו גדול כזה יקרה, אני יהיה שמח, כי אני ירגיש שאנחנו כבר לא חיים בעולם ששרוי במצב של חוסר כוח לפעול, אלא בעולם שבו אנשים יודעים איך הם רוצים שהמצב יהיה, ויש להם את האומץ לכבות את הטלווזיה ולעשות משהו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
